I will be your sunshine

17

נקודת מבט - היונג׳ין

״תעזוב אותי כבר!!!״ צרחתי בפחד כשהוא עלה מעליי והתכוון להחטיף לי שוב.
אני שונא אותו. אני שונא אותו יותר מכל דבר אחר.
״לאן רצית ללכת?!״ הוא יודע לאן רציתי ללכת. הוא רק רוצה שאגיד את זה שוב כדי שתהיה לו עוד סיבה להרביץ לי.
״לפגוש את פליקס...״ מלמלתי ומיהרתי לכסות את פניי עם ידיי כדי להגן עליהן.
״שוב פעם אתה רוצה לפגוש את ההומו הזה?! אנחנו כבר עברנו את זה לא?!״ אבא שלי צרח עליי וסטר לפניי גורם לי לצרוח מכאב.
״בבקשה.. תעזוב אותי!״
״לא. אני אבא שלך. אני אעשה מה שבא לי.״
״אתה לא פאקינג אבא שלי חתיכת מטורף!״ צעקתי וניסיתי להשתחרר מאחיזתו אבל הוא עכשיו סגר את ידו לאגרוף והרביץ לי בפנים שוב.

כל מה שרציתי היה ללכת לבקר את פליקס היום.. לעזאזל עם החרא הזה.

התחלתי לדמם, והוא חייך חיוך שנראה אפילו מרושע.
״לך תזדיין!״ צעקתי עליו והוא ושוב ניסיתי להשתחרר מהאחיזתו. אבל הוא פאקינג גדול ממני בארבעים + קילו זה לא אפשרי.

הוא המשיך להרביץ לי. הוא הטיח אותי ברצפה.
אני צעקתי. ייבבתי. בכיתי. צעקתי לעזרה, צעקתי הכי חזק שאני יכול כדי שאולי הולך רגל ביער הדפוק הזה ישמע אותי.

״בבקשה- אני מתחנן... תעזוב אותי...״ בכיתי בהיסטריה ופחד. ידי שנראה לי נשברה לפני רגע הייתה זרוקה על הרצפה, אז אני לא הצלחתי לקום בכלל. זה כל כך כאב.

״בבקשה.. תעזוב אותי...״ כיווצתי את גופי הכואב והרגשתי כל כך חלש. הוא בחיים לא הרביץ לי כיו שהוא הרביץ לי היום.
וכל זה, כי אני רציתי לבקר את פליקס.
כל זה כי אני הומו, והוא לא רוצה שאפגוש את האקס שלי. שכבר לא ממש אקס.

הוא ירק עליי ויצא מהחדר.

——————

״מינהו?״ שאלתי בקול רועד לטלפון.
״כן?״ הוא שאל ונשמע מעט מהסס.
״אתה יכול בבקשה... לקחת אותי לבית חולים?״ שאלתי והסתכלתי על ידי שלגמרי כואבת עכשיו.
״מה קרה?!״ הוא צעק וניסיתי לעצור את עצמי מלבכות שוב.
״אבא שלי.. הוא..״
״מה אבא שלך עשה לך?!״ הוא צעק ואני משכתי באפי מנסה להרגע ולא לפרוץ בבכי שוב.
״כלום.. עזרתי לו להרים את ה-הפסנתר ואז.. אה.. זה נפל לי על היד והיא נשברה...״ גמגמתי ומינהו שתק לרגע.
״אתה משקר.״ פאק.
״אני לא.״ אמרתי.
״בסדר, אני בדרך, ג׳יסונג איתי דרך אגב.״
״א-אוקי..״ מלמלתי וישבתי על הרצפה בחדר.

אבא שלי כנראה כבר יצא לשתות באיזה בר, לא שמעתי אותו בבית. אז מינהו יכול להגיע בלי צרות.

———————-

״היונג׳ין! איפה אתה?!״ שמעתי את קולו של מינהו כשהוא נכנס לבית.
״בחדר!״ צעקתי ושמעתי את צעדיו של מינהו עולים במדרגות במהירות.
״ג׳יסונג ברכב. עכשיו תגיד לי. מה. הוא. עשה. לך.״ מצמצתי בעיניי במהירות בנסיון להדחיק את הדמעות.
ומינהו התיישב לידי על הרצפה המלאה בכתמי דם.
״הוא... הוא... הוא שמע שאני רוצה לבקר את פליקס..״ שתקתי וניגבתי דמעה אחת שירדה מהעין שלי.
״אוקיי.. ומה קרה אז?״ הוא שאל וקיווץ את גבותיו.
״הוא... הוא לא רצה שאפגוש אותו אז.. הוא..״ התחלתי לבכות. ומינהו מיד חיבק אותי.
״הבן זונה הזה... אתה לא חוזר לפה. שמעת? אני לא אתן לך לחזור למקום המזדיין הזה. אבא שלך.. הוא בן אדם נורא. אתה תישן אצלי מעכשיו. אני מכין מזוודה. ואחר כך אקח אותך לאוטו.״ הנהנתי והוא הכין לי את המזוודה.
אחר כך נסענו לבית החולים.

מינהו צודק. אני לא צריך לגור פה. אני לא צריך לגור במקום שעושה לי רע. עם בן אדם שהורס לי את החיים. ממש לא.
אני צריך לגור עם מישהו שעושה לי טוב. כמו מינהו. וכך אני אוכל לעשות מה שאני רק ארצה. כמו לפגוש את הבן אדם שאני הכי אוהב, פליקס.