I will be your sunshine

9

״״הוואנג משהו.. אה.. היונג׳ין נראה לי.״
קפאתי במקום. היונג׳ין? מכולם בעולם הזה היונג׳ין לא אכל שבוע? הוא זה שניסה לעזור לי לאכול. והוא בעצמו.. לא אוכל?

זה לא הגיוני. זה פשוט לא הגיוני.
בטוח קרה לו משהו רע. זה לא הגיוני שמבחירה הוא לא אכל. תמיד זכרתי אותו בתור אחד שמאוד אוהב לאכול... זה לא הגיוני.

——————

היונג׳ין לא הגיע לבקר אותי היום, בדיוק כמו בכל יום מאז שהוא אמר שהוא אוהב אותי. זה מוזר שאני מתחיל לדאוג? אני לא יודע..
אני פשוט מפחד שקרה משהו רע.

״פליקס? אתה איתי?״ ג׳יסונג שאל והנהנתי. ניסיתי לצאת מהמחשבות אבל לא הצלחתי.
״אז כמו שאמרתי, מר ג׳אנג הוא פשוט-״
״תגיד רגע, היונג׳ין הגיע לבית ספר בשבוע האחרון?״ קטעתי את ג׳יסונג באמצע, אבל לא יכולתי לעצור את עצמי מלשאול את זה.
״את האמת שלא ראיתי אותו כבר זמן מה, מעניין מה קורה איתו.. אולי הוא נשר.. הוא לא ידוע בתור תלמיד טוב במיוחד.״ התאמצתי לגחך. אבל ג׳יסונג הרים גבה. הוא עלה עליי.

״לא. אל תגיד לי שאתה מתאהב שוב בבחור הדביל הזה.״ ג׳יסונג אמר במבט מלא יאוש.
״אני לא!״ צעקתי וכמה מהאנשים במחלקה וההורים שלהם הסתכלו עליי. פניי האדימו והשפלתי את ראשי.

״פליקס, אני רואה שאתה דואג, אבל תזכור: מניאק תמיד מניאק. הוא נטש אותך בעבר, אז הוא ינטוש גם עכשיו. זה לא שהוא הבן אדם הכי נאמן שפגשתי..״ דבריו של ג׳יסונג יכלו להשמע הגיוניים אם לא הייתי יודע את מה שאני יודע. ואני יודע שהיונג׳ין היה בפגישה במחלקה בגלל שלא אכל שבוע. זה אומר שקרה לו משהו.
אבל אני לא יכול להגיד לג׳יסונג.

״אולי אתה צודק.״ אמרתי לבסוף, רק כדי שנעזוב את הנושא.

———————-

התעוררתי בבוקר. עוד בוקר של שקילה.

״אוקיי פליקס, אתה משתפר לאחרונה, בוא נקווה שנראה התקדמות גם במשקל.״ יונגהו אמר בחיוך. ואני הנהנתי ופשוט עליתי על המד שקילה בלי להסתכל עליו. אני מנסה לעשות פה תהליך. אבל אני לא יודע.. אני מפחד לעלות במשקל.

הסתכלתי על המספר המוצג. והרגשתי את הלב שלי נופל.
״ז-זה לא יכול להיות.״ מלמלתי לעצמי אבל נראה שיונגהו שמע.
״פליקס, זה בסדר. זה בסדר לעלות במשקל.״
״מה אתה מבין בכלל?!״ צעקתי עליו ורצתי החוצה.
״פליקס! אסור לך לרוץ!״ הוא צעק ועצרתי במקום.

הדמעות כבר התחילו לנזול מעיניי.
37. זה המספר. 37. עליתי קילו וחצי מאז שהגעתי לכאן.
לא חשבתי שזה באמת יקרה אי פעם.

״פליקס, אתה בסדר?״ ג׳ונגין שאל כשראה אותי עומד באמצע המסדרון. הוא היזיק מברשת שיניים בידו, כנראה שהוא בדיוק התעורר. לא היה פה אף אחד מלבד שנינו. ויונגהו שעמד כמה מטרים ממני ורשם משהו בטלפון. הוא בטוח כתב לדוקטור וון משהו עליי.

״פליקס?״ ג׳ונגין שאל שוב.
״אה.. כן.. אני בסדר.״ עניתי וניגבתי את דמעותיי.
״אתה בטוח? אתה נראה קצת... בוכה.״
״כ-כן אני בטוח.״ מלמלתי והוא גיחך.
״תזכור שאני כאן תמיד. אני לא שופט אותך בכלום.״ ג׳ונגין אמר וחיבק אותי.
״ילדים, אסור לגעת אחד בשני כאן.״ יונגהו קפץ כשראה אותנו מתחבקים ומיד העיר לנו. התנתקתי מהחיבוק עם ג׳ונגין ושנינו צחקנו.
״תודה.״ עניתי.

—————

״פליקס! מישהו מתקשר אלייך!״ צעקה אחת האחיות ואני מיד נכנסתי פנימה מהחצר.
בכל ערב, ההורים מתקשרים, או חברים שיש להם את המספר של המחלקה.

״פליקס?״ לא האמנתי למה ששמעתי. הרגשתי הקלה מטורפת.
״היונג׳ין?!״ צרחתי לתוך הטלפון.
״אתה בסדר פליקס?״ הוא שאל והטון שלו היה נשמע מעט מופתע.
״אתה בסדר?!״ שאלתי בחזרה.
״פליקס, אני רק רוצה שתדע שלא קרה לי כלום. פשוט יש קצת בעיות בבית, אני אבוא לבקר אותך מחר אם זה בסדר?״ היונג׳ין ענה כאילו ידע בדיוק מה אני חושב.
״כ-כן זה בסדר.. אני צריך לנתק ביי.״

תודה לאל שהוא בסדר...