I will be your sunshine

1

נקודת מבט - פליקס

ישבתי מול האסלה, בוהה בקיא שבתוכה. ובוכה. לא, אני לא בוכה. אני בוכה בהיסטריה. אכלתי. אכלתי יותר מדי. אני לא מאמין שנתתי לג׳יסונג לקחת אותי למסעדה המטומטמת הזאת.
הוא היחיד שיודע על הפרעת האכילה. והוא רק מתגרה בי יותר ויותר. הרגשתי לא נעים כי הוא שילם על האוכל, אז אכלתי את הצ׳יפס המסריח הזה. אני לא יכול יותר. אני לא יכול לחיות במחשבה שזה יהיה בגוף שלי. שהשמן, הפחמימות....
כל זה! יהיה בתוך הגוף שלי! כבר לא. הוצאתי את זה. בשנייה שהגעתי הביתה. ג׳יסונג רצה להשאר, להשגיח עליי. אבל לא נתתי לו. אמרתי לו שאני הולך לישון.

ג׳יסונג: אני מקווה שאתה ישן עכשיו פליקס.

ראיתי את ההודעה ובכיי עוד יותר חזק.
לא עניתי. אבל הוא יכול לראות שאני ראיתי אותה.
מה לעזאזל אני עושה?!

———————

קיוויתי לא לקום היום, אני באמת קיוויתי.
אבל הנה אני כאן, בשיעור ספורט בבית הספר.

״אתה לא יכול להשתתף פליקס, אתה תתעלף כמו בפעם הקודמת.״ ג׳יסונג אמר והסתכל עליי במבט מלא רחמים.
״אני לא! ואין לך שום זכות-״
״מה אתם מקשקשים שם שניכם?! תתחילו לרוץ המבחן התחיל!״ רצתי משם. רצתי מהר. הכי מהר שיכולתי. אני לא יודע אם זה היה כדי לעבור את המבחן, לברוח מג׳יסונג, או להרגיש שעשיתי ספורט ואולי אהיה בכושר ביום מן הימים.

סיימתי את המבחן. לא התעלפתי. ואפילו עברתי.
אבל הרגשתי סחרחורת רצינית.

בשנייה שהשיעור נגמר רצתי לשירותים.

הקאתי את כל תכולת הקיבה שלי. לעזאזל.. אני לא מסוגל לעשות שום דבר בלי להקיא. גם אם זה מרצון, וגם אם לא.
לא אכלתי שלושה ימים. איך זה הגיוני שאני מקיא פתאום?! אכלתי משהו ולא שמתי לב-? לא. זה לא יכול להיות.

לקחתי מסטיק שהיה בכיס שלי, ויצאתי מהשירותים.
ראיתי שם אותו. את הוואנג היונג׳ין. האקס שלי.
מיהרתי ללכת משם. והוא הלך אחריי.

״מה אתה רוצה?״ שאלתי והוא צחקק.
״למה אתה כל כך מפוחד?״
״א-אני.. אמ-״
״רק רציתי לשאול אם תוכל למסור לי את האינסטגרם של ג׳יסונג.״ מה פתאום היונג׳ין רוצה את האינסטגרם של החבר הכי טוב שלי?! סליחה, החבר היחיד שלי.
״כלומר.. זה עלול להשמע קצת מוזר, אבל מינהו ממש רוצה את הנער הזה, אז כדאי שתביא לי את האינסטגרם.״ אני יודע מי זה מינהו. הוא תמדי הסתובב איתי ועם היונג׳ין שנה שעברה.
״אה.. כן כמובן.״ נתתי לו את האינסטגרם וברחתי משם.

נכנסתי לכיתה, קברתי את ראשי בידיי. וכמובן, אף אחד לא פנה אליי. וטוב שכך. הדבר האחרון שאני צריך זה שאנשים ידברו איתי.

כיתה י׳ב היא כנראה הכיתה הגרועה ביותר. אני רק חודש שם, וכבר בא לי לברוח. ולסיים עם זה.

אבל אני תמיד בורח. נמאס לי מזה.

במהלך שאר השיעורים, ישבתי בכיתה, והעמדתי פנים שאני מקשיב למורה. עד שהיא אמרה את השם שלי, ביחד עם השם של היונג׳ין.
״מ-מה?!״ צעקתי בהלם. כולם פערו את עיניהם בהלם גם הם. ואני הרגשתי את החרדה מתפשטת בגופי. אני ממש מקווה שזה לא מה שאני חושב שזה.
״סליחה, מה אמרת המורה?״
״אמרתי שאתה והיונג׳ין צריכים לעשות את העבודה בהיסטוריה ביחד.״ לא. לא. לא........!!!!!!

זה לא יכול להיות!!

אין מצב.

לא.

אני לא עושה את זה.

מה. הפאקינג. סיכויים.

והמבט הדומיננטי הזה שהוא שולח לי, שמעורב עם חיוך מרושע ממש לא משפר את העיניינים.

כשהשיעור נגמר אני ברחתי מהכיתה. זה גם היה סוף היום.
אז רצתי לעבר החנייה, שם ג׳יסונג מחכה לי, כדי להסיע אותי הביתה.

אבל אז מעדתי.
ומישהו תפס אותי.
וברור שזה היונג׳ין.

״מה?״ שאלתי בחוסר נימוס.
״תוכל בבקשה לא להיות מעוצבן עליי? אני יודע שפגעתי בך, אבל אני ממש צריך את הציון בעבודה הזאת כדי להתקבל לאוניברסיטה. זו עבודה חשובה, ואני צריך את עזרתך.״
״כן בסדר.״ עניתי והלכתי.

״תוריד את החסימה!״ הוא תעק מרחוק אבל התעלמתי.

כשהגעתי לרכב של ג׳יסונג הוא הסתכל עליי שוב, במבט מלא רחמים. אבל הוא גם נראה מבולבל.
״מה הוא רצה ממך?״
״יש לנו עבודה ביחד.״
״אלוהים אדירים..״ ג׳יסונג מלמל ונראה מודאג. ג׳יסונג הוא בהחלט חבר טוב. אבל לפעמים יותר מדי.

״אולי תוריד את הסוודר? חם היום.״ ג׳יסונג אמר בחוסר טאקט. הסתכלתי עליו במבט של: ״מה אמרת הרגע?״ והוא מיד הבין.

אני שונא את עצמי.