I will be your sunshine

6

היום אני כאן שבוע.

יצאתי לחצר ביחד עם כולם. הבנתי כבר שיש פה חבורות, ויש אנשים שכדאי להתרחק מהם, וכאלה שהם נחמדים.

סג׳ין היא מישהי שצריך להתרחק ממנה, היא שואלת יותר מדי שאלות.
ג׳ונגוו נחמד, אבל הוא קצת משוגע. הוא תמיד מבהיל אותי בלי סיבה.
ג׳ונגין נחמד מאוד, ותמיד שם לצידי.
סונגמין גם נחמד, הוא תמיד מסתובב עם ג׳ונגין אבל לא יצא לי ממש לדבר איתו. הוא ישן מיטה לידי.
גם צ׳אנגבין ישן איתי בחדר. ולפי מה שהבנתי הוא משתחרר מפה בקרוב.
ג׳ונגין, סונגמין וצ׳אנגבין הם חבורה, שנראית הכי נחמדה מכולם פה.

ג׳ונגין סימן לי לבוא לשבת איתם, אז בהחלט ישבתי לצידם.
״מה שלומך פליקס?״ סונגמין שאל.
״אני בסדר.״ עניתי וחייכתי.
״השבוע הראשון תמיד קשה, אולי אפילו השבועיים הראשונים, אבל אני מבטיח לך שתתרגל.״ צ׳אנגבין אמר וג׳ונגין וסונגמין הנהנו.

״דרך אגב, מי זה הבחור שבא לפה לפני כמה ימים?״ ג׳ונגין שאל והתלבטתי מה לענות. ברור שהוא מתכוון להיונג׳ין. ג׳יסונג בא כמעט בכל יום, הוא כבר מכיר אותו.
״איזה אחד?״
״ההוא עם השיער הארוך.״ ג׳ונגין אמר ועכשיו ידעתי שאני כבר לא יכול להתחמק מהשאלה.
״זה נער מהכיתה שלי.״ עניתי וג׳ונגין הנהן.
״ראיתי אתכם מתחבקים, הוא נראה נחמד.״ ג׳ונגין אמר בהיסוס. כנראה התלבט אם להגיד את זה.
״הוא....״ התחלתי להגיד את המשפט, אבל לא הצלחתי לסיים אותו. זכרונות עברו במוחי ללא הפסקה.
״לא משנה, אני צריך אה.. לסדר את המיטה שלי.״
מלמלתי לבסוף ומיהרתי לברוח משם.

כשנכנסתי לבפנים אחת האחיות עצרה אותי ושאלה מה אני עושה. אמרתי לה שאני רוצה לנוח והיא ליוותה אותי לחדר.
החזקתי את הדמעות שאיימו לצאת, וברגע שהיא הלכה הן פשוט נזלו מעיניי ללא הפסקה.

————

״אתה לא יכול לתת לי את מה שאני רוצה, אתה לא רוצה לשכב. ולא אכפתי כלפיי. אני אפילו לא מרגיש רע על שבגדתי בך!״ היונג׳ין צעק עליי והלכתי אחורה כמה צעדים כי הוא נראה מפחיד באותו רגע.
״למה לא יכולת פשוט להפרד ממני?!״ צרחתי עליו, ולא יכולתי להפסיק להשתנק מבכי.
״כי לעזאזל.. פליקס! אם הייתי נפרד ממך היית פאקינג מתאבד!״

————

רעדתי במיטתי, ולא הצלחתי לזוז.
אני שונא את המקום הזה. לא! לא רק את המקום הזה. אני שונא את הבית, את הבית ספר, ואפילו את הפארק שבשכונה שלי. אני שונא כל בן אדם בעולם הזה. ובמיוחד, את היונג׳ין. הוא זה שגרם לי להגיע לכאן. ואני נשבע שהוא ישלם על זה.

אבל למה אני לא יכול להפסיק לחשוב עליו? למה הוא מהווה טריגר כזה גדול בשבילי?

שמעתי צעדים נכנסים אל תוך החדר.
״היי פליקס, תירגע.״ זהיי את קולו של ג׳ונגין.
״א-אני לא יכול..״ מלמלתי ובכיתי כל כך חזק.
״אתה חייב להירגע או-״

״היי! מה קורה פה?!״ שמעתי את יונגהו צועק ונכנס לחדר בבהלה.
״הוא.. אני חושב שהוא באמצע התקף-״ ג׳ונגין לא סיים את המשפט שלו, וכבר הרגשתי את ידיו של יונגהו מחזיקות בי.

״תקום פליקס! צא מזה!״ שמעתי את יונגהו צועק, אבל לא ראיתי כלום. הכל היה מטושטש.
״אני לא- אה!״ צרחתי כשהוא הרים אותי מהמיטה ומשך אותי לחדר לא מוכר.

״מ-מה זה?!״ צרחתי עליו ולא עיניין אותי בכלל שכולם שומעים. אני כבר התחרפנתי. לא אכפת לי מכלום. לא אכפת לי למות מרעב. כל מה שאכפת לי ממנו זה המקום הזה. המקום הנוראי הזה. שאני כל כך רוצה לצאת ממנו.

״זה חדר רגיעה, תשב בבקשה.״ יונגהו ניסה להשמע רגוע, אבל היה לי ברור שהוא מתחרפן בדיוק כמוני. לא?

ישבתי על הספה.
״אני הולך להזריק לך-״
״להזריק?!״ בכיתי יותר חזק. כבר לא שלטתי בעצמי.
״זה חומר שאמור להרגיע אותך. חכה כאן.״

הוא הלך. וסגר את הדלת מאחוריו. ואני ישבתי שם לבד. עם רגליים מקופלות. ובכיתי את הנשמה שלי החוצה.

לא. אני לא נשאר כאן. אין מצב.

ניסיתי לפתוח את הדלת. אבל היא הייתה נעולה. לעזאזל!

דפקתי עליה חזק כל כך שכאבו לי הידיים, ואז היא נפתחה. ויונגהו נכנס עם מזרק ביד.

״תביא לי את היד שלך.״ הוא אמר והנדתי בראשי.
״עכשיו!״ הוא צעק.
ידעתי שאין לי איך לצאת מהסיטואציה הזאת, אז הושטתי לו את ידי, והוא הזאיק את החומר הצורב לבפנים, גורם לי לצרוח.

״תשאר כאן, אני אוציא אותך כשתרגע.״ הוא אמר והנהנתי. לא היה לי דבר אחר לעשות חוץ מלהנהן, ולמשוך באפי.

הוא יצא מהחדר.
הכל היה מעורפל פתאום.
ואז כבר לא הרגשתי כלום.