I will be your sunshine

7

שמתי שיר בשביל הפרק!! בשביל הוייבים של הפרק אני ממליצה לכם לשמוע אותו :)

נ.ב - מזל טוב סטיי!!

״היי ילדון.״ אמא שלי חייכה ונכנסה למחלקה.
״היי אמא.״ עניתי.
״איך אתה מרגיש?״ היא שאלה.
״אני בסדר.״ עניתי בחיוך מזוייף.

אני לא פאקינג בסדר. היום בשקילה עליתי קילו. קילו שלם.
אני כל כך שמן לעזאזל. אני לא רוצה להיות שמן. אני רוצה להיות כל כך רזה עד שכבר לא יראו אותי. כי אני לא רוצה שיראו אותי. ואם אני שמן; כולם ישימו לב אליי.

ישבתי עם אמא שלי בחצר, בשקט. בלי להוציא מילה.
״אמא, בבקשה תוציאי אותי מפה.״ מלמלתי.
״מה?״ היא שאלה כלא מבינה.
״אני רוצה לצאת מפה, בבקשה. אני לא מסוגל להיות פה יותר.״ היא הנידה בראשה, כאילו זה כל כך פשוט. והרגשתי את הדמעות עולות בעיניי.
״אני לא מסוגל להיות פה יותר, אמא, בבקשה.״
״לא פליקס, אתה תהיה פה עד שהם יגידו שאתה יכול לצאת.״
״אבל לא טוב לי פה! בחוץ הרבה יותר טוב! אני יכול לפגוש אנשים, אני יכול להיות בבית, לישון בחדר שלי, ו-״
״לפעמים אתה מתנהג כאילו אתה יודע מה טוב בשבילך, אבל אתה רק ילד. ותגיד פליקס, כשתהיה בחוץ, אתה תאכל?״ לא עניתי. זה משהו שאני לא מסוגל לשקר לגביו. אני לא יכול להגיד שאני אהיה מסוגל לאכול. כי אני לא. לעזאזל... זו עובדה. אני מחובר לזונדה, כי אני לא מסוגל לאכול בכוחות עצמי.

״בבקשה פליקס, תמסה להצמד לתהליך.״
״אוקיי..״ מלמלתי, וביקשתי שתלך אחרי זה.

הלכתי לחדרי, וניסיתי להירדם.
ג׳ונגין היה שם, והוא קרא ספר.
את ג׳ונגין אף פעם לא מבקרים.
זה מוזר...

״פליקס, יש לך אורח.״ אחת האחיות קראה לי. קמתי מהמיטה, וכשיצאתי מהחדר, ראיתי את היונג׳ין עומד שם. לעזאזל מה הוא רוצה ממני?

״מה?״ שאלתי.
״היי יונגבוק.״ היונג׳ין אמר בחיוך מלא ב... כל דבר שהוא לא רחמים. הוא לא ריחם עליי. הוא הראשון שמחייך אליי חיוך שמח.. חיוך שהוא.. אמיתי. כבר המון זמן אף אחד לא חייך אליי ככה, וזה גרם לי להסמיק.
״אל תקרא לי יונגבוק.״ התעשתתי על עצמי לבסוף והוא הנהן.
״אני מצטער.״ הוא ענה והתקרב אליי.
״אני יכול לחבק אותך?״
״לא.״
התיישבתי על הספה עם ידיים משולבות.
״אני יכול לשבת לידך?״
״לא.״
״פליקס... תראה... אני באמת מצטער.״ הוא אמר והשפיל את ראשו.
״מאוחר מדי.״
״מה?״
״זה מאוחר מדי.״ עניתי שוב.
הוא התיישב לידי, למרות שביקשתי שלא.
״אני כל כך מצטער, זה אוכל אותי בכל יום, הידיעה שפגעתי בך. ושאני לא יכול לעשות כלום כדי לתקן-״
״אתה באמת לא יכול לעשות כלום. אני כאן, אני חולה, אני לא אחזור להיות אותו בן אדם בחיים.״
״לא התכוונתי על זה שפגעתי בך על שהכנסתי אותך לכאן, התכוונתי-״
״אני יודע למה התכוונת. היונג׳ין... אני חולה, בגללך. אתה הכנסת אותי למצב המחורבן הזה.״
״מה?!״ הוא צעק ויונגהו הפנה אליו מבט רצחני.
״זה למה מאוחר מדי, אני לא אקבל את הסליחה שלך.״
״בבקשה פליקס- אתה יכול להסביר לי מה עשיתי?״
״כל הפעמים שבגדת בי, ששיקרת לי, שאמרת לי שאתה הדבר הכי חשוב בחיים שלי, ושאני שום דבר בלעדיך... עשית לי שטיפת מוח. ובגללך אני מרגיש כמו שאני מרגיש. כי עכשיו אתה לא באמת בחיים שלי. ואני כלום ושום דבר בלעדיך, נכון?״ הדמעות התחילו לזלוג מעיניי, וראיתי דמעות מתחילות להיבנות גם בעיניו.
״אני לא התכוונתי לזה-״
״אני יודע שכן.״
״באותו זמן, כן. כי הייתי בן אדם דפוק. אבל אני בחיים לא אגיד לך משהו כזה אחרי שהשתניתי.״
שתקתי. לא ידעתי מה לענות.

״בסדר... אני לא רוצה לשמוע אותך יותר, בבקשה תלך.״
״אני לא הולך עד שנגמר הזמן של הביקורים.״ הוא הכריז.
״בבקשה תלך...״ מלמלתי והשפלתי את ראשי לרצפה. אני התעמתתי איתו מספיק. אני כבר עייף.
״בבקשה היונג׳ין- לך מפה.״
״אני לא רוצה לעזוב אותך פליקס. אני לא אעזוב אותך בחיים.״
״א-אבל.. אתה כבר עזבת..״ גמגמתי בגלל הבכי השקט שלי. והיונג׳ין הרים את ראשי כדי שאסתכל עליו.

עיניי פגשו בעיניו, והרגשתי צמרמורת בכל הגוף.

״בבקשה, פליקס... תסלח לי.״
״לא.״
״אז תספר לי, איך אני יכול לתקן דברים.״
״א-אני לא יודע... אתה לא יכול לעשות כלום, אני כבר עמוק מדי בתוך זה.״
״בסדר, אני אפסיק לשגע אותך. אני אלך עכשיו.״

קמתי מהספה והתכוונתי לחזור לחדר אבל הוא משך אותי וחיבק אותי.
״אני אוהב אותך פליקס.״