I will be your sunshine

15

נקודת מבט - פליקס

היונג׳ין לא סיפר לאמא שלי שהקאתי, לכן כשהיא כתבה את הדו״ח למחלקה של איך עבר עליי הסופש היא לא ציינה את זה. מה שאומר שאם השבוע הזה ילך טוב, אצא לעוד סופש.
אני לא יודע אם אני מפחד לצאת לעוד סופש, או שמח שאוכל להיות בבית. דבר אחד אני יודע - אני לא אצליח להתמודד עם זה. כמן שלא הצלחתי בסוף שבוע האחרון.

״פליקס! איך עבר הסוף שבוע?״ ג׳ונגין שאל אותי כשקמנו בבוקר. אתמול כשחזרתי למחלקה בערב, הוא ישן. אז זו הפעם הראשונה שאנחנו מדברים מאז.
״היה טוב.״ עניתי וחייכתי חיוך מזוייף. היה טוב. היונג׳ין היה נהדר. היה כיף לפגוש את ג׳יסונג. אבל זה שהקאתי היה גרוע. אני מרגיש כל כך רע עם עצמי. אני מרגיש כל כך אשם. במיוחד על זה שאמא שלי לא יודעת. וגם לא אף אחד אחר, חוץ מהיונג׳ין. כולם רוצים לעזור לי. אבל.. אני לא יודע.. אני מרגיש.. אני לא מרגיש כלום. אני מרגיש ריק.

הלכתי להתארגן.
יונגהו, האח הראשי, ישב בשירותים כשהתלבשתי והתקלחתי.
תמיד מישהו צריך לשבת שם כשאני מתארגן כדי לוודא שאני לא פוגע בעצמי.
זה מביך מאוד. אבל אין ברירה אני מניח..
אסור לו להסתגל עליי בכל מקרה, אז זה עוד איך שהוא בסדר.

״סיימתי.״ אמרתי כשסיימתי להתלבש. ויונגהו פתח את הנעילה של דלת השירותים ויצאתי משם ביחד איתו.

״אמא שלי אמרה שסוף השבוע עבר טוב, אתה חושב שאתה מסוגל לאכול את ארוחת הבוקר היום?״ ליבי החסיר פעימה. ידעצי שזה יגיע. אבל מה אני יכול לענות חוץ מ״כן״?
״כן אני חושב שאני מסוגל.״ אמרתי בחיוך, שוב פעם, מזוייף.
״יופי! אני אבקש מהמטבח שיארגנו לך מגש!״

בפעם הראשונה שניסיתי לאכול זה נגמר רע. רע מאוד.
זו גם הייתה הפעם האחרונה שניסיתי לאכול כאן. אני מקווה שזה יהיה בסדר.

——————

״הזמן שלך מתחיל עכשיו פליקס, יש לך חצי שעה לסיים את הצלחת.״

בהיתי בצלחת שלי. עליה היו חמש חתיכות מלפפון, שתי עגבניות שרי, פרוסת לחם חום, וקצת גבינה לבנה.
נשמתי עמוק.
חשבתי בחיוביות.
זה רק אוכל, נכון?

—————

״פליקס תראה איך השמנת! תפסיק לאכול את הגלידה הזאת ומיד!״ אמא שלי צעקה עליי וחטפה ממני את קערת הגלידה.
אחרי שאני והיונג׳ין נפרדנו אני רק אוכל. זה נקרא אכילה רגשית.
אני מרגיש רע עם עצמי, אז אני אוכל.
אבל היא צודקת. אני צריך להפסיק לאכול כל כך הרבה.
אני לא הולך לאכול עוד משהו היום.

——————-

לא. זה לא רק אוכל.
זה המקור של הבעיות.
זה שומן.
זה כולסטרול.
זה קלוריות.
אם אני הולך לאכול את זה, אני אעלה במשקל.
אם אני אקח אפילו ביס הכי קטן, אני אכשל במשימה שלי.
מה המשימה שלי? להיעלם. שאף אחד לא יראה אותי.
שאף אחד לא ירגיש אותי.
אני לא מסוגל.
אני לא פאקינג יכול לעשות את זה.

ידיי רעדו בטירוף. וכך גם כל הגוף שלי.

״פליקס, תרגע, אתה מסוגל, אני מאמין בך.״ ג׳ונגין לחש אחרי שסיים לבלוע את חתיכת המלפפון שהוא אכל.

נשמתי עמוק שוב פעם.
ועכשיו, מרחתי גבינה על הלחם.

ולקחתי ביס. לעסתי. בלעתי.
ואז הרגשתי את הצורך להקיא.
אבל לא. אני לא אקיא. לא הפעם.

לקחתי עוד ביס. לעסתי. בלעתי.
ואז עוד אחד, ועוד אחד, ועוד אחד.

עד שלפתע כל האוכל בצלחת נגמר.
זו הייתה החצי שעה הכי קשה בחיים שלי.
אבל זה נגמר.
זה באמת נגמר.

״סיימתי..״ מלמלתי ובהיתי בצלחת הריקה.
״כל הכבוד פליקס, אני גאה בך.״ יונגהו אמר בחיוך, והנהנתי בחיוך גם אני אבל הרגשתי מחנק בגרון.

יצאתי מחדר האוכל והלכתי למיטה שלי.
כיסיתי את עצמי בשמיכה.

דמעות התחילו לרדת מעיניי, בכיתי, שוב פעם. אני כל כך בכיין...
כל האוכל הזה בתוך הגוף שלי עכשיו.
יש שם משהו כמו 200 קלוריות. פאק. זה כל כך הרבה....

אבל עברתי את זה נכון? הצלחתי לסיים ארוחה. אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שסיימתי ארוחה. אבל סיימתי עכשיו. וזה הדבר המאושר ביותר שקרה לי. אבל גם האכזבה הכי גדולה שלי.
אני נכשלתי.
אני לא עמדתי במטרה שלי.
אני אכלתי.

אוכל זה לא רק דבר טעים. זה דבר נורא. זה דבר שגורם לך להשמין. זה דבר שגורם לאנשים להסתכל עליך, ולהגיד: ״הוא אוכל הרבה.״ זה גורם לאנשים לשים לב אליך.
וזה לא מה שאני רוצה.
אבל אני ממיח שלפעמים אין ברירה. אלא פשוט.. לעשות את מה שהעולם רוצה עבורך. ומה שהעולם רוצה עבורי, זה שאני אצליח לאכול.