I will be your sunshine

12

בכל יום היונג׳ין הגיע לבקר אותי.
הוא תמיד התנהג בצורה כל כך.. טובה. הוא היה טוב אליי.
וכשהיינו רק שנינו, התנשקנו ונגענו אחד בשני כאילו בחיים לא נראה אחד את השני שוב.
הוא הרגיש לי מיוחד פתאום. בדיוק כמו פעם. אני מנסה להלחם בהרגשה הזאת. אבל זה לא אפשרי.

—————

היום יום שישי, מה שאומר שמודיעים על הילדים שיוצאים לסוף שבוע בבית. אני כאן כמעט חודשיים, ועוד לא יצאתי הביתה.
צ׳אנגבין משתחרר היום, זה היום האחרון שלו במחלקה. אז כמובן שארגנו לו מסיבה.
זה היה נחמד. היה מוזיקה, ושיחקנו כל מיני משחקים...

אבל מה שבאמת עיניין אותי, כמו בכל סופש, זה אם אני יוצא הביתה. אני מניח שלא אצא, אבל אני מרגיש שאני מתקדם. אני לא יכול לאכול עדיין, אבל אני יודע שבקרוב אצליח. אני מאמין בעצמי.

שמעתי את כל השמות, וחיכיתי בקוצר רוח לשמוע את שמי.
״ג׳ונגין, סונגמין, סג׳ין, ופליקס.״ אלה היו השמות האחרונים שאמרו. וגם את שמי. לא האמנתי שזה קורה. לא האמנתי שאני באמת אצא הביתה. עד כדי כך שהתחלתי לבכות.

״אני כל כך גאה בך!״ ג׳ונגין חיבק אותי, ואני חיבקתי אותו בחזרה. ג׳ונגין כבר לא מקבל אוכל בזונדה. הוא כבר מצליח לאכול לבד. אני מקווה שגם אני אצליח כמוהו.

————

״פליקס, אתה תצא עם הזונדה הביתה. בית החולים יביא לאמא שלך את האינשור ויסבירו לה איך משתמשים בזה. אנחנו סומכים עליך שאתה תעמוד בזה, ולא תהרוס לעצמך. אתה מסוגל.״ יונגהו אמר בחיוך והנהנתי בהתלהבות. כל כך שמחתי לחזור הביתה.
גם אם זה רק לעשרים וארבע שעות.

כשהגעתי הביתה, מיד שלחתי לג׳יסונג הודעה, והוא מיד בא לפגוש אותי.

״אני כל כך שמח שאתה כאן! עכשיו אני יכול להיות איתך כל היום!״ ג׳יסונג צווח בהתלהבות וצחקתי.

אני ישבתי על הספה בזמן שקיבלתי את האינשור. אסור לי ללכת, או לקום. והחלטתי שהגיע הזמן שאקשיב לזה באמת.

״דרך אגב, אתה והיונג׳ין חזרתם?״ ג׳יסונג שאל פתאום, משום מקום. וזה הפתיע אותי. כי לא ידעתי מה לענות על זה.
לא הגדרנו את זה רשמית. אבל ג׳יסונג יודע על זה שאנחנו מתמזמזים, ושהיונג׳ין בא לבקר אותי הרבה. הוא וג׳יסונג אפילו התיידדו קצת.. כי הוא יוצא עם מינהו עכשיו.

״אני לא יודע... נראה כבר מה יהיה.״ ג׳יסונג הנהן וצווח שוב.
״סוף סוף אתה בבית!!״ צחקתי שוב.

הרגשתי שמח. פעם ראשונה מזה המון זמן שהרגשתי שמח.

—————-

היונג׳ין בא לפגוש אותי היום בערב.
״פליקס!״ הוא צעק כשנכנס לבית, הוא נראה כמעט כלא מאמין שאני כאן. הוא מיד חיבק אותי, וכמובן שחיבקתי אותו בחזרה ונשקתי לשפתיו.

אמא שלי הרשתה לעצמה לצאת לקניות, עכשיו כשהיונג׳ין כאן, הוא יכול ״לשמור״ עליי שאני לא עושה שום דבר שמסכן אותי.

היונג׳ין הרים אותי לחדר שלי, בזמן ששנינו מתנשקים, והוא הניח אותי על המיטה בזהירות.

התמזמזנו במשך כמה דקות. עד שהרגשתי את זה קורה.
עמד לי. פאק עמד לי כל כך חזק וזה כאב.
זה לא קרה לי כבר המון זמן.

היונג׳ין נראה כאילו מנסה להתעלם מזה, אבל לא רציתי להתעלם מזה. נמאס לי כבר.

״היונג׳ין.. בבקשה.. אפשר אולי- אממ..״
״מה פליקס?״ לא ידעתי איך להגיד את זה. וידעתי שהוא יודע מה אני רוצה להגיד, אבל הוא חיכה שאני אגיד.
״אני רוצה שנשכב.״