פרק 26- שנאה

394 42 31
                                    

הלב שלי פועם, אני מרגישה שהוא חוזר בחזרה לחיים כאשר אני רואה את עיניו הפתוחות של יונתן, הוא מתמלא בתקווה. אני מתרחקת במהירות מנדב, נצמדת לקצה השני של הספה.

אני רוצה לנסות להגיד משהו ליונתן, לחבר משפט שיכפר על הסיטואציה, שירמוז לו עד כמה אני אוהבת אותו-בזמן שנדב נוכח לידי בחדר.

אני כבר נעמדת על רגליי, אך נהדפת בחזרה לספה על ידי שיר שרצה לזרועותיו של יונתן, היא נאחזת בו כאילו הוא עומד להתפורר לה בידיים.

אני נלחמת בדמעות כאשר הם נקלעים לנשיקה רטובה ותובענית, הלב שלי נחצה למליון ואחת חתיכות ואני משפילה את המבט שלי, מנסה להילחם בדמעות שכמעט וזולגות לי.

לאחר שהם מתנתקים מן הנשיקה, אני שומעת את קולה של שיר.

״לאן הלכת? איך זה קרה?״ היא מרעיפה עליו שאלות, אני ממשיכה להשפיל את המבט שלי, ובולעת את הרוק שלי בשקט, נדב נצמד אליי בחזרה, הסיטואציה מרגישה לי שגויה, בפעם המליון.

יונתן מתיישב ונעזר בזרועותיו, גם כשהוא פצוע הוא הבן אדם הכי יפה וכובש שיצא לי לראות, הוא ממיס אותי, בכל יום ובכל פעם מחדש.

״סתם, לא משהו חשוב.״ הוא אומר לי ומשהו בי נכרך, הכאב הזה, אני מכירה אותו, מכירה אותו מקרוב ומכל צורה אשר בה הוא מוגש לי.

אני לא יודעת אם הוא אומר את זה סתם, על מנת להוריד את שיר מהעניין, שתבין את הרמז ותפסיק לחפור, אבל נראה שהוא לא מובן מידי, כי בשניה הבאה היא כבר מוציאה עוד מילים מפיה.

״כואב לך? הרופאים אומרים שיצאת עם זעזוע מוח ויש חשד לדימום פנימי.״ שיר אומרת ואני נחרדת לגלות למה התאונה הזו הביאה אותו.

הוא מחייך אליה חיוך כובש ואוחז בלחי שלה.

״אני בסדר, בקושי כואב.״ הוא משקר.

אני רואה עליו שהוא משקר, היד הימנית שלו חבושה בתחבושת שכבר נהפכה לצבע בורדו עם הדם הקרוש ששוכב בתוכה.

״הוא ישרוד את זה, מה זה תאונת דרכים קטנה בשביל יונתן אברהם?״ נדב מגכח וקם לעברו, לוחץ את ידו ב׳כיף גברים׳ ונותן לו חיבוק קליל.

אני נשארת לשבת את הספה, ובוהה ברצפה, מנסה לספור את כמות הרצפות ולראות עד כמה האור בולט בהשתקפות שלו על הרצפה,

״הפחדת אותי למוות אחי,״ נדב אומר לו ומניח את ידו על הכתף של יונתן, ״ושתי השרוטות האלו, בכו עלייך נהרות היית צריך לראות אותן.״ נדב מנסה להפוך את האווירה לשלילה על ידי כך שמספר ליונתן שהתפרקנו לגמרי.

לראשונה היום, יונתן מעביר את מבטו אליי. המבטים שלו מצטלבים, אני לא רואה הבעה של צער בעיניו, שנישק את אחותי בצורה תובענית לאחר שהודה באהבתו אליי.

מאחורי הכלWhere stories live. Discover now