מאחורי הכל

פרק 11- להשאיר את העבר מאחור

הימים האחרונים עוברים בסערה, אני מוצאת את עצמי במלא מקומות מבלי לשים לב, המון סיטואציות והמון רגשות, כרגע אני ישובה על המיטה, בוהה בתקרה וסתם חושבת החיים שלי כרגע, על כל התפניות שהם קיבלו בזמן האחרון, המון פניות חדות ותהיות.

הציור שיונתן העניק לי מונח על השידה שלי בגאווה, הוא טופח לי מעט על האגו שלי בכל יום שעובר, לא העזתי לדבר איתו מאז, אמנם היה לי זמן אבל האומץ לא היה באותו המקום, יכולתי לפנות בשביל יונתן זמן, זוהי לא הייתה הבעיה, האומץ שלי נתקף בחרדה כאשר אני רואה את זוג עיניו בקצה השני של החדר, וזה משהו שאני כלל לא יכולה לשנות אצלי, אני מרגישה שזה בנוי במערכות הגוף שלי.

אני מתארגנת לארוחת ערב משפחתית שהיא די גדולה, החלטתי לעשות את הצעד הגדול ביני לבין נדב ולהכיר אותו למשפחה שלי, אני יודעת שזה אולי צעד כפול, אולי אפילו יותר, אבל החלטתי שאני צריכה לקחת דברים לזוג ידיי, כי כנראה שנדב יותר מידי פחדן בקטע הזה, אני מוכנה שהוא יבוא להכיר את המשפחה שלי גם אם ה׳קטע׳ הקטן בנינו לא התפתח, אני נורא אוהבת את היכולת שהוא מציג בפניי מעצם היותו בן אדם רגיש ומקסים.

אני בוחנת את הלבוש שלי, גופיה לבנה הנצמדת לגוף שלי וג׳ינס שחור סקיני, למען האמת נורא אהבתי את הג׳ינס הסקיני ולפי דעתי הוא ממש לא יצא מן האופנה, אני הייתי מכורה לגזרה שהוא העניק לגוף שלי.

על רגליי נעלתי סנדלים לבנות, בגלל שאמא שלי לא הרשתה לי להסתובב יחפה ברחבי הבית, זה כבר מובנה אצלי שאיני יכולה ללכת יחפה, שזה מראה על חוסר כבוד שיש אורחים, היא החדירה בי לאט לאט את כל החומות שהיא בנתה לעצמה; נהגתי לקרוא לזה חומות כי אני מאמינה שזה נובע ממקום כלשהו, ממקום בו החדירו את זה לה והיא הפכה את זה לדפוס ההתנהגות שלה.

״נאיה, בואי לעזור.״ אני שומעת את קולה הדורש של אימי מכיוון הקומה התחתונה, אני יוצאת מחדרי לא לפני שאני סוגרת את דלת החדר מאחוריי, משאירה את העולם הפרטי שלי מאחור.

כאשר אני מגיעה לכיוונה של אמא שלי אני מתחילה לסדר את כל הצלחות על השולחן, באופן מסודר עם רווחים שווים, אני מניחה גם כוסות ומזלגות ולאט לאט עורכת את כל השולחן בכוחות עצמי.

״איך אני מתרגשת שהחבר החמוד שלך בא,״ אימי באה אליי ונושקת ללחי שלי בהתרגשות, אף פעם לא הבאתי מישהו שאני יוצאת איתו, כי לא יצאתי עם אף אחד, ולכן אמא שלי הפכה את זה לעניין גדול עבור עצמה.

״הוא עוד לא החבר שלי, ואם תביכו אותי מולו, הוא גם לא יהיה החבר שלי,״ אני זורקת לכיוונם של ההורים שלי בצניות ומחזירה לאמא שלי חיבוק צדדי קל.

״הוא יעבור קודם את המבחן שלי,״ אבא שלי לוחש לי וקורץ לי בקשיחות, אני יודעת שמאחור הקשיחות שהוא מנסה להציג לי, מסתתר הבן אדם הכי רגיש ולא קשוח שקיים.