מאחורי הכל

פרק 23- סוף העולם

תשמעו את השיר תוך כדי💘

*

נקודת מבט יונתן אברהם:

הלב שלי דופק כמו כוסית, בום בום בום פאקינג בום. אני רואה את התמונה שלה עולה בראשי, את החיוך שלא נגמר עם הגומות שנחרצות בלחיה, פאק אני כל כך מניאק.

אני לוחץ על דוושת הגז, מנסה לשכוח מהכל על ידי הגברת מהירות הרכב שלי, אני בולע את הרוק בכבדות, הרגל שלי קופצת בעצבים בצורה בלתי נמנעת ואני מנסה להסדיר את הנשימות שלי, איפה יונתן שלא התרגש מכל דבר, שלא היה נותן לבחורה להזיז מילימטר בלב שלו?

הלוואי וביום כלשהו אני אסלח לעצמי.

אני חוזר בראשי על ההודעה שאני כתבתי לשיר אך עדיין לא שלחתי,

שיר, אני מוחק וכותב כבר הרבה פעמים למען האמת, אני יודע שאני מניאק רציני שאני מנחית את זה עלייך משום מקום, ואני פאקינג מצטער, הלוואי וזה לא היה קורה והלוואי ואני לא הייתי אני, אני דפוק מלידה ואני מרגיש כאילו כל דבר שאני לידו נועד להתקלקל, פאק אני אפילו לא יודע איך לרשום את החרא הזה,
אני יודע שזה ישבור אותך, אני יודע שזה יפרק אותך לחתיכות אבל אני לא מסוגל יותר לשמור את זה בבטן יפה שלי אני מצטער, אני לא יכול להמשיך ללכת בהרגשה שהכל פאקינג בסדר שהלב שלי חצוי לשניים.
אני באמת אוהב אותך, בלב שלם. מאז היום שבו פגשתי אותך בגינה שלך ולא רצית להחזיר לי את כדור הכדורגל שלי. את חשובה לי את יודעת?
אבל כוסעמק אני לא יודע איך זה קרה, התאהבתי באחותך. אין לי מה להרחיב, אל תאשימי את נאיה בנושא, היא לא ידעה כלום.
אני באמת אוהב אותך בכל ליבי שיר, אבל לא בדרך שאני רוצה, ולא בדרך שאני חושב שמגיעה לך.

כוסעמק אני לא יכול לשלוח לה את ההודעה הזאת, זה ישבור לה את הלב, אבל אני לא יכול גם להמשיך לטרטר בין שתי האחיות האלו ולחגוג על שתי החתונות, כי זה יתהפך עליי בסופו של דבר.

אני לא יכול להוציא את הילדה הזו מהראש שלי, אני לא מצליח.

נאיה, נאיה כבשה אותי מכל כיוון אפשרי, החיוך שלה תקוע לי במוח ואני לא מצליח להוציא את פניה היפות מהדמיון שלי, הלוואי והייתי נולד אחרת כי אני פאקינג פגום, אבל אני רוצה אותה כל כך.

אני לא יכול לחיות בלעדיה, אני מרגיש שהיא מצרך נדיר לנשימה שלי, אני חצי בן אדם שהיא לא בסביבה, אני יודע שלפעמים הראתי לה דבר אחר, אבל ניסיתי להכחיש, ניסיתי לקבור את הרגשות שלי מתחת לאדמה, מה כבר יכולתי לעשות?

אני רוצה להעיף את נדב ממנה, להגיד לו שהיא שלי, כי הוא מקרקר סביבה כמו כלב עשרים וארבע שבע. ושהוא לא יעז להניח עליה את הידיים שלו, אבל אני לא יכול, אני מרגיש שאני כבול באזיקים.

אני מגביר את מהירות האוטו, אני נוסע כל כביש החוף וחלונות הרכב פתוחים, הרוח סותרת את פניי ומעיפה את שיערי לכיוונו ההפוך,

אני מגביר את הרדיו, שומע את השיר של אביב גפן ׳סוף העולם׳.

״סוף העולם,״ אני שר את השיר, צורח אותו החוצה, אני נושך את השפתיים שלי, מגביר את המהירות, רוצה להרגיש את הריגוש.

״זהו סוף העולם!״ אני צורח שוב את הפזמון המוכר, אני כבר לא מרגיש את הרגל שלי מרוב הלחץ שאני מפעיל על דוושת הגז.

בום.

שקט.

ים.

גלים.

שקט.

עוד בום.

צפצוף.

סירנות.

שוב שקט.

שקט.

סוף העולם.

*

זהו סוף העולם של יונתן?

אשמח לראות תגובות!