מאחורי הכל

פרק 21- פגם

אני יושבת על גג הבית שלי, ארוגה אדומה כמו בסרטים אמריקאיים, הסיגריה נאפרת על שולי הגג ואני שוקעת במחשבות כאשר אני מביטה אל השמיים, בוחנת את צורת העננים ותוהה לעצמי איפה העולם נגמר, יש לו סוף בכלל?

אני משחקת עם המצית ביד הפנויה שלי ומסובבת אותה קלות, מנסה לא לנדוד למחשבות אבל זה כמעט ובלתי אפשרי, לעולם לא חשבתי שאני אעשן, לגמרי סלדתי מעישון בכל צורה אפשרית, אבל החיים הוכיחו לי שהם מדרון כל כך חלקלק, ובשניה מצאתי את עצמי בתחתית של התחתית.

אני בולעת את הרוק ונושפת את הסיגריה לגרון שלי, את העשן הרעיל, דמעות עולות בעיניי שאני מצליחה להשקיף על החדר של יונתן, החלון שלו סגור אך הוילון מוסט, הוא לא מסתיר את כך שהוא בולע את שיר בנשיקה רעבתנית, אני שואפת את העשן בשנית, רואה כיצד הוא לופט את התחת שלה ומשליך אותה על המיטה שלו בפראות, הוא מוריד את חולצתו ואני נדהמת לראות שמונה ריבועי שרירי בטן מעוצבים היטב, קעקוע חדש עיטר את החזה שלו, קעקוע של אריה שכל כך רציתי להעביר עליו את האצבעות שלי,

לאט לאט הם הורידו את הבגדים שלהם, וזה כבר כאב לי מידיי להסתכל, לא יכולתי להכיל יותר, החיים שלי הפכו לסבך כל כך מסובך, לא ידעתי איפה אני יכולה לנוח, כי נדמה שבכל סיטואציה הראש שלי לא מפסיק לפעול, כרגע אני מרגישה את הדופק פועם במוחי ואת הדמעות עומדות על סף עיניי.

שבועיים עברו מאז שהתוודתי בפני יונתן על הרגשות העזים שלי כלפיו, שבועיים עברו מאז שהדמעות שלי לא מפסיקות לזלוג, אני לא יודעת איך אני אראה את הפנים שלי בבית הספר מחר, העיניים שלי נפוחות ונפולות, השיער שלי לא סורק כבר כמה ימים טובים ואני לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שהכנסתי פיסת אוכל לפי, הקרסול שלי עטופה בתחבושת, נקעתי אותה כאשר נפלתי במדרגות ביתו של יונתן, תירצתי את זה בנפילה במדרגות הבית שלי.

כל החיים שלי היו תירוץ אחד גדול, מתי אני אחווה את האמת?

*

אני מרגישה יד מתלפפת סביב המותן שלי, אני מהדקת את התיק על הכתף שלי ומסתכלת לצידי, רואה את אחותי מתיישבת לידי על הספסל שמחוץ לקיוסק בית הספר, אני נושפת ברוגז, רציתי להיות לבד, נעלמתי לחברים שלי באמצע ההפסקה מסיבה מוצדקת, לא כי רציתי לשמוע את זיבולי המוח של אחותי.

״נאיה,״ שיר קוראת בשמי, מכריחה אותי להביט בה בזמן שקוראת לי בטון צורם, המבט שלה נוקב ונראה שהיא מחפשת תשובות.

״מה עובר עלייך?״ היא שואלת אותי ובוחנת אותי, אני בוחנת את הסביבה שלי לפני שאני עונה לה, אני לא מופתעת לגלות את יונתן עומד במרחק כמה מטרים מאיתנו וצופה בנו, אפילו לא מנסה להסתיר את זה.

אני פונה אל הטלפון שלי, לא מתכוונת לענות לשיר.

את שיערי עטפתי היום לגולגול מרושל ולא התאפרתי, בדרך כלל לא יצאתי מהבית ללא איפור, אבל המצב הנפשי הירוד שלי גרר חוסר אכפתיות שלי לגבי זה.