אני משחזרת את הסיטואציה לפי תמונות שקוטעות בראשי, אני לא זוכרת אותה בבירור, אני רואה מלא חורים שחורים, קטעים חסרי מידע שבהם הראש שלי היה במקום אחר לגמרי, צריך להיות טיפשה לגמרי בשביל להיקלע לסיטואציה הזו, אבל מה כבר עשיתי, מה כבר רציתי, מה כבר ביקשתי?
רציתי שקט לעצמי ולנפש שלי, ושום רגע בחיים שלי לא שאף לזה כלל, אני מנסה למצוא דרך מילוט מן הסיטואציה הזו, אבל אני לא מוצאת, בסופו של דבר אני אצטרך לספר לשיר, אני אצטרך לספר לה שנישקתי את החבר שלה, שאני מאוהבת בו עד כלות נשמתי.
לאחר דפיקת הדלת של שיר אמש, התחבאתי בפינת החדר של יונתן עד שהוא יצא בעקבות שיר ולא הכניס אותה לחדר בעודו משכנע אותה לרדת לקומת הבית התחתונה, נשארתי עם עלבון נפשי ותחושת אשמה כל כך גדולה עד כדי כך שהלב שלי פשוט נזל לי מהחזה.
הדמעות עולות בעיניי כאשר אני דופקת על דלת הבית של יונתן, בוקר אחרי התקרית ששיר נמצאת אצל החברה הכי טובה שלה, זה המילוט היחיד שלי.
אני מנסה לבלוע את גוש הדמעות העומד בגרון שלי, וכאשר הדלת נפתחת אני מאבדת המילים שהכנתי מראש, אני מתאמצת לא להוציא גמגום בלתי מובן מהפה שלי כאשר אני מביטה בו, מביטה בפלג גופו הערום ובסימני השריטה שאחותי השאירה עליו כנראה מלילה קודם, סימנים אדומים מעטרים את הצוואר שלו בשובל בלתי נגמר ואני כבר מתקשה לבלוע את העלבון.
״אנחנו צריכים לדבר,״ הקול שלי יוצא צרוד ויונתן מסתכל על פניי לשניה, בוחן אותי ואני ממהרת להשפיל את המבט שלי, אני לא רוצה שיסקור את הפנים שלי, שיחשוב על הפגמים שבי.
הוא מכניס אותי אל הבית שלו ואני עולה במהירות בגרם המדרגות ונכנסת אל החדר שלו, החדר שלו מצוחצח וכאשר אני בוחנת את החדר, אני רואה את גב בלוק העץ שהענקתי לו ליום הולדת, הוא מונח שם והתמונה מוסתרת, כאילו הוא לא רוצה לראות את התמונה שלנו בכלל, והרגשתי את תחושת הרתיעה באוויר.
אני מתיישבת על המיטה שלו, לפני פחות מעשרים וארבע שעות ישבתי על יונתן, שישב על המיטה הזו, פשוט מוזר עד כמה הסיטואציה התהפכה.
יונתן סוגר את דלת חדרו ומשאיר את שנינו בחלל הדומם, הרגיש שבחנו אחד את השניה מי ינסה להוציא את המשפט ראשון, התירוץ של מי יהיה יותר טוב, כי שום דבר לא יצדיק את המעשה.
״אתמול היה טעות,״ יונתן פוצה את פיו לראשונה היום בעודו מביט לרצפה ומלטף את הזיפים שצמחו על פניו, אני בולעת את רוקי והלב שלי נשבר מלשמוע את זה, אבל הוא צדק, זו הייתה טעות, טעות ארורה.
אני נושכת את השפתיים שלי ומהנהנת לכיוונו, לא התכוונתי להגיע לפה ולהודות באהבתי אליו, אבל הלב שלי דימם, דימם באופן מאסיבי שכבר הכאיב לי בצורה פיזית וגם נפשית.
ŞİMDİ OKUDUĞUN
מאחורי הכל
Romantizm״תמיד הייתי כזו, פשוט אף פעם לא שמת לב.״ - חלק יגידו שזוהי קלישאה, אני מסכימה. החיים שלי הינם הקלישאה הכי גדולה שראיתי, בכל יום עוד דרמה התווספה לחיי והייתי צריכה לספוג אותה בשקט. לא ביקשתי את האהבה הזו, רציתי לשחרר אותה, התחננתי לשחרר אותה ממני כבר...
