THE MAFIA BIRD ציפור המאפיה

רום

אני מתעורר בבוקר וגל שקט תוקף את רחבי הבית, שכחתי מזה שקט מאז שהכלבה שלי נכנסה לבית שלי.
אני נזכר בהתקף עצבים שחטפתי את אתמול, שגזרתי את שיערה עד כתפיה וקול בכי יצא מפיה, אני נזכר שזרקתי אותה לכלבים מפגינה האחורית.
אני מקווה שזה ילמד אותה לקח, והיא תחזור ילדה צייתנית למופת.
קשה לי להאמין שהאגו המפוצץ שלה יכנע, אבל אני יודע מתי ואיך להכניע אותה סופית, אני יודע כיצד לכבות את התקווה הקטנה שלה ואת עיניה,
אני יודע איך זה מרגיש לאבד תקווה ורצון עוד לחיות.

אני נכנס אל המשרד מדוגם ומצוחצח, כמו כל יום.
שאני נכנס אל משרדי אני מבחין בו מחכה לי במשרד, אני כבר רואה אל פניו שאני מתיישב שזה קשור אליה.
״הם הרסו את המועדון בקנקון.״ זאת השיטה שלכם? עד כדי חלש? רק עוד 24 שעות ואפציץ אתכם ואת אחותכם וזה לא דימוי, בהבטחה.
״יש נפגעים?״ על מבטו של אנחל אני מבין שזה חיובי.
״4 נרצחים ו12 פצועים שמצבם עדיין לא ידוע פונו לבתי החולים.״ ההודעה הזאת מעט הדהימה אותי.

״תשלח זרים לכולם ומענק כספי רחב.״ הוא מהנהן לחיוב ועדיין מהוסס.
״מה קרה עם מרסלה אתמול? היא לא בחדרה.״ ממתי אנחל מתעניין ככה בבחורה עד למצב שאתמול שמר על דלתה והיום הלך לבקר אותה שנית.
״היא קיבלה את העונש שלה, מרסלה עניין שלי בלבד. איפה אחיך האדיוט לעזאזל?״ ממתי לוקאס מאחר לפגישות, ומתנהג בפזיזות. זה צעד שמערער אצלי נקודה אדומה.
הייתי אומר שייתכן שזה מקרי אבל אצל לוקאס אין דבר כזה.

״הוא הלך לנחם את המשפחות שאיבדו את קרוביהם. הוא צריך להיות בדרך.״ אני מקווה.
״כשאחזור אני רוצה לדעת שפוצצו להם לפחות שלושה עסקים, ואני רוצה שאחד מהם יהיה המשאית.״ הקאפו לשעבר של צרפת בוודאי ישתגע לדעת שאחת מהמשאיות התפוצצה עם החומר בפנים, בן זונה מסומם.
״אני הולך לטפל בכלבה שלי שאחזור אני מקווה שהוא יהיה פה.״ אני מתרומם ולוקח את השלט שמקושר לצמיד המעקב שלה בדרכים שלא כל כך נעימות.

אני יוצא מן הדלת והולך לכיוון הגינה האחורית, שהשומר שהצבתי לה אתמול מרגיש בנוכחותי, הוא נעמד כחייל.
״איך היא הייתה?״ הוא נאנח בכבדות, לא קלה אני יודע.
״קשוחה.״ כן היא כזאת, גם את זה אני יודע, אבל אני גם יודע איך היא מתחת למסכה הזאת שלה.
אני מהנהן ומורה לו שהוא משוחרר, הנחשים ממשיכים עדיין לנסות להכיש אותה ואני רואה אותה ישנה ורועדת.

״קומי!״ היא עדיין לא מקשיבה.
״קומי שפחה!״ היא לא מגיבה וממשיכה לעצום את עיניה.
אני מתקרב בחשד לכך ששינה הוא לא הזיבה לכך שעיניה עצומות.
אני נוגע בגופה היא קפואה לעזאזל.
פניה חיוורות, שפתיה הפכו לכחלחות.
אתמול היה חתיכת סערה, ציפיתי שתישבר אבל חלק ממני הבטיח שהיא לא.
הנחשים מפסיקים לנסות להכיש ברגע קרבתי, הם מזהים את הריח שלי.

אני מרים אותה בידי ומכניס אותה אל הבית, אני לוקח אותה לחדרי ומניח אותה על מיטתי.
אני מבחין בשפתיה הכחולות, כנראה שהקור אתמול היא רציני עד כדי כך.
טוב זה הגיע לה.. כן זה הגיע.! היא הביאה את זה על עצמה.
אני מצלצל במכשיר הפלאפון שלי.
״כמה זמן תוכל להיות פה?״ אני מצלצל אל הדוקטור.
״חצי שעה אדוני.״ אני מנתק את השיחה ועוטף את גופה בשמיכות עבות.