THE MAFIA BIRD ציפור המאפיה

מישל (מרסלה)

״מישל חסר קרח.״ היא מושיטה לי את המפתח של המחסן ואני חוטפת מידה.
״כלבה״ אני ממלמת.
אני יורדת במדרגות הרבות, ופותחת את המחסן.
אני ניגשת אל המקרר ושומעת את הדלת נטרקת, אני מסתובבת במהירות אל הדלת ונחרדת לגלות את האיש האחרון שחשבתי ורציתי לראות.

זה לא יכול להיות, זה לא קורה.. אחרי שנתיים שהצלחתי להיות כציפור, הפעם הלך עליי ובגדול!
שקית הקרח נופלת בטעות מידיי ונוחתת ברעש על רצפת המחסן.
אני מביטה בדלת היציאה שחסומה על ידי האיש הענק שחוסם את יכולות הציפור שלי, לעוף הרחק לפני שזהותי תחשף.
אני מרימה את מבטי מנעליו ומבחינה בגופו השרירי והחסון, האם הוא כמו שהשמועות בעולם התחתון רצות?

אני מרימה את ראשי ופניו מצטלבות עם פניי, לעזאזל הלך עליי.
עיניו הירוקות לא דומות אפילו מעט לאדשות הירוקות שלי, עיניו ירוקות עם גוון שחרחר ואפל, עיניו צועקות פחד, כעס ואפלה.
אפלה מסוכנת שקרבה אליה מסוכנת אף יותר.
אני מרימה את שקית הקרח מרצפת המחסן, ומשליכה על פרצופו אך בעזרת יד אחת הוא עוצר אותה מלפגוע בו, אני מחפשת חפצים אחרים להגן על עצמי מפני האיש הזה.

אני מרימה מטאטא בידיי ומכוונת אליו בלי חשש או פחד, רואה בעיניי
את המטרה היחידה שלי.
הוא לא מראה שום פחד ושום הבעת פנים שונה, שומר על דמותו הקשיחה ומחייך חיוך יהיר ומסוכן.
הוא מתקדם אליי, עם צעדים איטיים, ענקים ומסוכנים, מבטו תקוע בי וידיו בכיסים, אני מנופפת בפניו את המקל מסמנת שאני חמושה ולא נרתעת מקרבתו.

גופי מגיב אחרת לקרבתו, אני מתהלכת אחורה אך גופי נפגש במהרה מאוד עם קיר הבטון, ומקל המטאטא נפגש בבטנו המצוקה.
הוא מוריד את מבטו אל המטאטא שנוגע בבטנו ומרחיק אותו ממני,
ותוך שניות ספורות המקל בידיו ורעש נשמע שהוא שובר את המקל בעזרת שני ידיו לחציים, זורק אותם לצד וממשיך בצעדיו אליי.

״רום אוקס, המפלצת של העולם התחתון״ אני מכריזה בפניו את זהותו, והוא נעצר במקומו כמעט קרוב אליי.
״מרסלה סימון, המפונקת הצפרתייה שנעלמה לשנתיים.״ מכריז בפניי את זהותי, עכשיו רשמית גורלי בידיי המפלצת הזאתי.
״אבא שלי שלח אותך?״

״לא, אל תתאכזבי אבל המשפחה שלך שכחה את קיומך.״ הוא מטיח בפניי בארסיות, האם משפחתי באמת שכחה ממני? האם אני יכולה להאשים אותם בכך? לא, אני לא יכולה.

״אז מה אתה עושה פה?״ הוא מצקצק בלשונו בחוסר סבלנות.
״אני האיש ששואל כאן שאלות, בכל זאת את החטופה שלי, לא אני שלך.״ אני צוחקת באופן היסטרי, קול הצחוק ממני מתפרץ, עד שאני רואה בפניו שהוא לא מתבדח איתי אלא פניו רציניות וקשוחות.
״למה?״

״המשפחה שלך העזה לגעת בטיריטוריה שלי, תורי לגעת בשלכם. את לא מסכימה איתי?״ האם המשפחה שלי פתחה במלחמה נגד המאפיה המקסיקנית? אין סיכוי שאבי העז להתעסק עם רום אוקס, במיוחד שהיחסים בין המאפיה המקסיקנית למאפיה הצרפתית היו טובים ללא סכסוכים כלל.
נקמה? הוא רוצה לקחת אותי כנקמה במשפחה שלי, לא.. זה לא יכול לקרות.!

״אתה לא תגע בי! עוף ממני!״ אני דוחפת אותו בכל כוחי בסערה אך גופו כמעט ולא זז.
אני מנסה לרוץ אל דלת היציאה אך הוא תופס בי חזק בידיי, ומביט בי בכעס משתק.
״זוז ממני! אני לא רוצה!״ אני ממשיכה להסתער ולנסות להזיז אותו ללא הצלחה עד שהוא תופס בידיי ומצמיד אותם לגבי, אוסר עליי כל תזוזה קטנה.

הוא תופס בי ומצמיד אותי לגופו, מרתק אותי עם ידיו.
אני מנסה לזוז אך ידיו ממשיכות לאחוז בידי מאחורי גבי צמוד לגופו, בצורה מכאיבה עד כדי כך שאני בטוחה שיש בידיי סימן של האחיזה שלו בי.

״זה כואב! תעזוב אותי.״ אני רוטנת בכאב והוא משחרר יד אחת ותופס את שני ידיי בעזרת ידו.
״ניסיתי לקחת אותך בשקט, אבל את לא צייתנית. אני אעשה אותך אחת כזאת. הסירי דאגה מלבך.״ הוא לוחש לאוזניי בכעס אפל, ומצמיד לפי מפית לבנה, הוא מסמם אותי.
אני מנסה לצרוח ולזוז אבל הוא גודל וחזק ממני.
אני מרגישה עייפות כבדה שנוחתת עליי, ועיניי רואות מטושטש,
אני מרגישה כל כך כבדה.
אני מאבדת את שיווי משקל וכמעט ונופלת אך הוא מחזיק בי, גופי חלש ועיניי נעצמות.