His girl [1]

דומיניק (23)

התעוררתי בבוקר, בלי רוז לידי - עוד פעם.
זה כואב, ממש כואב.
אני מתגעגע אליה.
אני שונא את זה שהיא לא מאמינה לי.
זאת אומרת, אני לא בוגד. לא בגדתי באף אחד בחיים שלי - חוץ מאבא שלי. אבל זה הגיע לו.
מיה התפרצה לחדר שלי בזעם.
"אני שונאת את השומר הזה! אני צריכה שומר חדש." בחנתי אותה בבלבול.
"מה?"
אני הרגע התעוררתי.
מה היא רוצה ממני לעזאזל?
"הוא ניסה לגעת בי." היא נהמה. "הוא מה?!"
"כן. השומר שהצבת לי ניסה לגעת בי.. למזלך יש לך אחות שלמדה להגן על עצמה ודקרה אותו."
"הוא מת?"
"כן. מה לא היה מובן במה שאמרתי דום?!" הידקתי את לסתי וקמתי מהמיטה.
תפסתי ובחנתי אותה.
"למה רצחת אותו בלי לבקש ממני אישור?"
"הוא ניסה לגעת בי!" צעקה. "פאק, מיה-"
"הוא אנס אותי." היא אמרה ודמעות נצצו בעיניה.
היא נשכה את הלחי שלה מבפנים.
נאנחתי וחיבקתי אותה.
"אני מצטער," נישקתי את ראשה. "אני לא יכולה להתמודד עם זה יותר.. עכשיו הסיוטים יחזרו ואני לא רוצה שזה יקרה.. אני מפחדת,"
"אם הם יחזרו את תוכלי לישון איתי," אמרתי לה. "חוץ מזה, מיה.. אין שום סיבה שהם יחזרו. את לוחמת."
היא חיבקה אותי ונישקה את הלחי שלי.
"אתה אח טוב," לחשה. "אני לא אומרת לך את זה מספיק,"
"כן.. לרוב את צועקת שאת שונאת אותי."
"אני לא מתכוונת לזה." חייכתי ונישקתי את ראשה. "אני יודע, מיה."
"אה, ו..נגמר לי הגלידה, אז תדאג שיקנו לי."
"הוא אנס אותך והדבר היחיד שמעניין אותך זה הגלידה שלך,"
"כי זה הדבר היחיד שיגרום לי להרגיש טוב.." היא חייכה ונעצה אצבע בחזי.
"טוב, אני הולכת.." הנדתי בראשי בחוסר אמון וצפיתי בה יוצאת מהחדר.

"היא בסדר?" שאלתי את לאונרדו.
הוא נשאר לישון איתה אתמול או משהו כזה.. לא רציתי שהיא תהיה לבד, אז אמרתי לו לישון שם בשביל לשמור עליה.
"כן, היא נראית שמחה.. אולי בגלל שעזבת אותה בשקט,"
"לך תזדיין."
"היה לה סיוט בלילה, כאילו.. היא חלמה על אבא שלה, היא התחבאה בארון."
נאנחתי.
"כן, זה קרה לה כמה פעמים.. שאבא שלה היה חוזר שיכור ומנסה להרביץ לה, היא הייתה מתחבאת שם בשביל שלא ימצא אותה."
"זה לא היה נשמע כאילו זה עבד,"
"זה לא.. לפחות לא ברוב הפעמים, היו פעמים שג'יימס עזר לה והיו פעמים שלא.." הוא בחן אותי והנהן.
"הוא לא.. עשה דברים אחרים חוץ מלהרביץ לה, נכון?"
"לא שהיא סיפרה לי.." הוא הנהן ושפשף את לסתו. "אני לא מבין אותך," אמר. "אם אתה באמת אוהב אותה, תילחם עליה.."
"היא לא רוצה לראות אותי.. בניגוד מוחלט למה שהיא אמרה בבוקר לפני יומיים."
"למה היית אצלה שם?" שאל ובחן אותי. "ישנתי בלמבורגיני,"
"בלמבורגיני? למה?"
"רציתי לוודא שהיא בסדר וזה הרכב שהייתי איתו," ליקקתי את שפתיי ובחנתי אותו.
"איידן בקשר עם סקרלט?"
"הוא מגיע לקפה של סבתא שלה, היא נמצאת שם מדי פעם," הנהנתי וחייכתי אליו. "אתה אוהב אותה?"
"אתה יודע שכן, דומיניק."
ברור שהוא אוהב אותה, היא האישה שלו.
הוא היה איתה באותו המקום עשרים וארבע שבע למשך ארבע שנים. אלף ארבע מאות ושישים ימים.
הם היו צמודים זה לזה, הם היו האנשים הכי קרובים.. יותר ממה שאני והוא אי פעם היינו.
הוא נתן לה ללכת בגלל שהוא אוהב אותה, הוא נפגע בגלל זה, אבל הוא התאפס על עצמו.
עכשיו הוא בסדר, אבל אני מניח שעדיף שלא יתקרב לסמים לבד.
מה שהם עברו שם היה קשה בטירוף, ומה שהם עוברים עכשיו זה אפילו קשה יותר.
הסיוטים שהם חווים, הטראומות..
לאונרדו עדיין מתעורר מסיוטים.
הוא חנק את מיה, ג'יימס ואותי כמה פעמים.
לפעמים גם את העובדות שלנו - חלק גם התפטרו בגלל זה.
אני עדיין היום לא הבנתי את הקטע של הסמים והקעקועים.
סביר להניח שהוא משתמש בסמים בשביל להשתיק את הדברים והמקרים שמתרוצצים לו במוח, אבל- "למה הקעקועים?" שאלתי.
"כי לא הייתי מסוגל לראות את עצמי.. אני עדיין לא,"
"למה?"
"אתה היית מסוגל לראות את עצמך אם היית יודע שהפרת את ההבטחה שהייתה ההבטחה הכי חשובה שאי פעם הבטחת? שאנשים נפגעו בגלל ההפרה של ההבטחה המזוינת? היית מסוגל לראות את עצמך אם היית יודע שאנסת ילדות קטנות? שבגללך הן נהרגו?" בלעתי את רוקי והנדתי בראשי.
"יופי, ככה חשבתי.. אני הולך לאכול."