His girl [1]

דומיניק (28)

איידן נכנס למפקדה והתיישב מולי.
הוא נעץ בי מבט זועם ואני הורדתי את המשקפיים שלי ובחנתי אותו.
"מה קרה, איידן?"
"ג'יימס לא עושה מה שאני אומר לו,"
"הוא אמור לעשות מה שאתה אומר לו?" שאלתי בבלבול. "אני הקאפו שלו."
"אז מה? אני גם הקאפו של לאונרדו, וגם הוא לא מסכים על כל דבר שאני אומר לו לעשות." הוא נאנח והעביר את ידו בשיערו.
"ביקשתי ממנו לדאוג לאחד מהעסקאות שלנו, והוא לא רצה."
"הוא אף פעם לא אהב עסקאות סמים, איידן."
"אבל בחייך, דומיניק, עד כמה אפשר לפחד מזה? זה לא שביקשתי ממנו עסקאה גדולה, זה ילד בן שמונה עשרה והוא חייב לנו חמש מאות דולר. ביקשתי שיקח ממנו את הכסף, הוא אפילו לא היה צריך לגעת בסמים." בחנתי אותו.
הרכבתי את המשקפיים שלי בחזרה והוא שפשף את לסתו.
"זה לא קשור, איידן.. אם אתה רוצה שהוא יצא לעסקה, תבוא איתו. הוא לא יצא לבד בחיים."
"אני לא יכול להיות אחראי עליו כל הזמן, דומיניק, יש לי עוד דברים לעשות."
הדלת במפקדה נפתחה ורוז עמדה שם בביקיני קטן וכתום עם פרחים ורודים שגורם לזין שלי להזדקף ולביצים שלי להתכווץ בכאב.
בלעתי את רוקי.
אני צריך לזיין אותה.
"כן, ילדה?"
"איפה חץ?"
"הוא בחוץ." היא הנהנה והתכוונה לצאת.
"רוז," איידן עצר אותה.
היא הסתובבה ובחנה אותו. "כן, איי?"
"מה הקטע של אח שלך?"
"יש לו הרבה קטעים, לאיזה מהם אתה מתכוון?"
"לקטע של הסמים." היא נאנחה. "אני לא חושבת שאני צריכה לספר את זה.. תשאל אותו, אם הוא ירצה הוא יגיד לך. אה, ואני ומיה יוצאות לבריכה.."
"לא חשבתי אחרת, תהני, ילדה."
"תודה," היא אמרה ויצאה החוצה.

יצאתי לבריכה ובחנתי את מיה ורוז שמחייכות וצוחקות.
"רוז," אמרתי והתקרבתי אליה.
היא בחנה אותי.
התכופפתי ונישקתי אותה.
"את סקסית בטירוף, רוז." לחשתי לשפתיה.
היא תפסה את ידי ונישקה אותי עוד פעם. "תתקרב קצת," אמרה. "בשביל שתפילי אותי לבריכה?"
"להפיל אותך לבריכה אני יכולה גם מכאן." היא אמרה וחייכה אליי את החיוך המתוק שלה.
התקרבתי קצת.
"אם את-" היא משכה אותי לבריכה ונפלתי פנימה.
נהמתי בזעם.
"אתה שווה ככה," היא לחשה ומשכה בכתפיה. "את גם שווה שאת רטובה, כל כך שווה, ילדה." קירבתי אותה אליי ונישקתי את מצחה.
"טוב, הייתי אמור לצאת לעבוד, אבל אני מניח שיקח לי עוד קצת זמן.." היא בחנה אותי וגיחכה. "כן.. כנראה," היא התיישבה על שפת הבריכה, ליד מיה שבחנה אותי.
"הכל בסדר, מיה?"
"אית'ן.. הוא-"
"בואי לא נדבר על אית'ן עכשיו, בסדר?"
"אבל אני רואה כל הזמן את אותו הבן אדם, זה נראה כאילו הוא עוקב אחריי, אני מפחדת.. אני רוצה לראות איך הוא נראה, שאני אדע אם זה הוא.. בבקשה, דומיניק.." בחנתי אותה והנהנתי. "בסדר,"
נישקתי את בטנה של רוז ויצאתי מהבריכה.

נכנסתי למפקדה אחרי שהחלפתי בגדים ומיה חיכתה לי שם.
"אתה חושב שהוא ינסה לרצוח אותי?" היא שאלה ושפתיה רעדו בפחד.
בחיים לא ראיתי את מיה מפחדת ככה, גם לא אחרי האונס שלה.
"מיה הכל בסדר?" היא הנידה בראשה וחיבקתי אותה.
"הוא.. הוא הצית בית יתומים שלם, עם המון אנשים חפים מפשע בשביל לרצוח אותי.. מה הוא יעשה אם הוא ימצא אותי? אם הוא יחטוף אותי?"
"הוא לא יגע בך, מיה. אני ארצח אותו אם הוא יעשה לך משהו. אני מובן?" היא הנהנה ונשקתי למצחה. "תירגעי."
התיישבתי במקום שלי והפעלתי את המחשבים.
שמתי תמונה עם אית'ן ואת כל המידע שיש לנו עליו.
"אית'ן אוונס, בן שלושים ושלוש, אח של דין, כמו שאת כבר יודעת.. הוא הקאפו הכי אכזר בעולם התחתון." היא בלעה את רוקה.
"הוא מסוגל לרצוח משפחה שלמה בשביל להגיע לבן אדם אחד שבכלל לא קשור למשפחה הזאת."
"אז למה שירצח אותם?" היא שאלה בגמגום ובחנה אותי.
"למה אני רוצח המון אנשים חפים מפשע בשביל להגיע למסימו או לאבא של רוז?" היא השפילה את מבטה. "הוא מפלצת, מיה.. אני לא יודע למה הוא מנסה להשיג אותך, אבל אם הוא ישיג ויקרה לך משהו, אני ארצח אותו."
יכולתי לראות את הדמעה שזוגלת מעיניה ונופלת על המכנס שהיא לובשת.
"אל תבכי."
"הוא יאנוס אותי?" הנדתי בראשי. "מיה," אמרתי לה.
"הוא לא יגע בך. הוא רוצח ופושע, אבל יש לו כבוד. אחותו מתה בגלל שאנסו אותה, בסדר? הוא לא יאנוס אותך."
"אבל החיילים שלו כן.. הם אנסו את רוז כי חשבו שזאת אני."
"הוא אנס את רוז כי חשב שזו את. אם אית'ן היה יודע מזה הוא היה מוריד לו את הראש. אני מבטיח לך."

—

נכנסתי לחדר שלי ובחנתי את רוז.
היא אכלה דובדבן והתעסקה במשהו במחשב.
היא יפה כל כך..
היינו אצל הרופאת נשים שלה היום, ועשינו אולטרסאונד, יש לנו שני בנים.
היא שמחה שגילינו על זה, וגם אני.
"מה את עושה?" שאלתי.
היא נבהלה וצחקקה. "הבהלת אותי, דום,"
התקרבתי והתיישבתי לידה.
היא סגרה את המחשב ועלתה מעליי, התחככה בזקפתי וגרמה לה לגדול.
"תפסיקי." גנחתי.
"מה עשית במחשב?" היא התכופפה ונישקה את צווארי. "רוז." הזהרתי. "מה עשי-"
"חיפשתי משהו בשבילך.."
"מה?" שאלתי בבלבול ובחנתי אותה.
"חיפשתי משהו שאני יכולה לקנות לך.. יש לך יום הולדת עוד מעט,"
הפכתי אותנו ונישקתי את צווארה.
"את לא צריכה לקנות לי שום דבר, ילדה.. את מספיקה לי, את והחמודים כאן." ירדתי למטה וליטפתי את בטנה עם שפתיי.
"יש לך רעיונות איך לקרוא להם?" שאלתי אותה.
"זאת אומרת, איך תרצי לקרוא להם?"
"חשבתי על לוסיאנו וקייד.."
"זה שמות יפים," אמרתי.
הורדתי לה את המכנס והתחתונים וירדתי עם גופי עוד למטה.
"לא.. אני רוצה ללכת לישון," בחנתי אותה והנהנתי.
הלבשתי אותה בחזרה ועליתי לשכב לידה.
"אני אוהב אותך," לחשתי לה. "אני אוהבת אותך גם, דום.."
היא תפסה בידי והחליקה אותה לעבר איברה.
"לא אמרת שאת רוצה ללכת לישון?" שאלתי בבלבול. "כן.. אבל תגרום לי לגמור לפני, אבל רק עם האצבעות שלך."
"אז תגידי את זה."
"את מה?" שאלה בבלבול שהכנסתי את ידי למכנס שלה והעברתי את ידי על הדגדגן שלה.
"שאת רוצה את זה."
"אני רוצה את זה.." לחשה בצרידות. "רוצה מה, רוז?"
"אני רוצה שתיגע בי.. בבקשה, דומיניק."
הכנסתי שתי אצבעות לתוכה והיא גנחה. "דום.. זה כאב,"
"זו לא אשמתי שאת הדוקה כל כך.." היא בחנה אותי והרימה את גבותיה.
"אני לא בגדתי בך. זו אשמתך שלא הקשבת לי שניסיתי להסביר לך את זה, רוז."
"כי הרבה יותר קל להאשים אותי," היא אמרה ונעצה בי מבט.
"לפעמים את מתנהגת כמו ילדה, רוז.. את זאת שבחרת לא להקשיב לי, את זו ש-"
"אולי כי אני באמת פאקינג ילדה, דומיניק. ואולי לא רציתי להקשיב לך כי אתה אידיוט ופגעת בי.. איך אני הייתי אמורה להסתכל לך בעיניים שהדבר היחידי שאני חושב עליו זה שבגדת בי?" הדמעות נצצו בעיניה.
הוצאתי ממנה את אצבעותיי.
"לילה טוב." היא אמרה בזעם ועצמה את עיניה.
נישקתי את הלחי שלה ולחשתי, "לילה טוב, ילדה שלי."

ירדתי למטה, לאונרדו ישב בלי חולצה על הספה ומעליו הייתה אחת מהבנות שעובדות אצלנו.
"לאונרדו." אמרתי.
הוא הוריד את האישה ממנו והסתובב אליי.
"אני צריך לדבר איתך," הוא הנהן וקם מהספה. "לאו-"
"אני עוד מעט בא." הוא נהם על האישה ונכנס איתי למפקדה.
"התנהגת אליה בגסות רוח.." מלמלתי והעברתי את מבטי אליו.
"היא לא יודעת לעשות את העבודה שלה."
"העבודה שלה זה להכין אוכל ולנקות, לא למצוץ לך את הזין." אמרתי לו.
הוא נאנח והעביר את ידו בשיערו.
"מה עם סקרלט?"
"סקרלט לא דיברה איתי כמעט חמישה חודשים, ואפילו איידן כבר לא יודע איפה היא." הוא נהם. "אז לא להזכיר אותה?"
"לא."
"אתה עדיין אוהב אותה?"
"דומיניק." הוא הזהיר. "לאונרדו."
"פאק, כן, אני עדיין אוהב אותה, דום.. אוהב יותר מדי."
"אז אל תוותר אליה כל כך מהר, דומיניק. אתה איש המחשבים הכי טוב שלנו.. אם תרצה אתה יכול למצוא אותה."
"כן, רק שאני לא בטוח שאני רוצה למצוא אותה."
"למה לא?" שאלתי ובחנתי אותו בבלבול.
הוא אוהב אותה.
הוא דואג לה.
הוא מתגעגע אליה.
למה לא למצוא אותה? אפילו רק בשביל לבדוק שהיא בסדר.
"כי לפני שהיא עזבה היא אמרה לי שהיא לא רוצה שאני אעקוב אחריה, אולי כבר עשיתי את זה, אבל אני לא רוצה לעשות יותר ממה שעשיתי.."