Larry Stylinson- the babysitter/ לארי סטיילינסון - הבייביסיטר

פרק שישי!!

לא מתכוונת להטריד אותכם עכשיו, הנה הפרק :*

סיימתי לנקות את חדרי.

היה קשה, אני דיי עייף עכשיו, אבל סיימתי.

עכשיו יש לי שתי אפשרויות:

1. ללכת ולדבר עם לואי

2.ללכת ולדבר עם לואי

כמובן שבחרתי ב"ללכת ולדבר עם לואי".

יצאתי מחדרי וירדתי במדרגות לקומה הראשונה של הבית. ליקקתי את שפתיי מתוך הרגל, נהיה לי כאב בטן. משום מה אני חושב שלואי קשור לזה, תמיד זה קורה לי כשאני צריך לדבר איתו.

התקרבתי לעבר הסלון, והתיישבתי באותה ספה שבה ישב לואי.

"כן הארולד?" למה. למה הוא עושה לי את זה בכל פעם?? במה חטאתי?

"אני מצטער.." אמרתי בעצב (אוקיי זה ממש מתחיל לעצבן אותי. הארי העלוקה. - הערת המתרגמת)

"כבר אמרתי לך את זה, אני סולח, אם זה מה שרצית לשמוע."

"זה עוזר.. לשמוע אותך אומר את זה. הייתי לגמרי זין. אני באמת.. באמת מצטער."

כבר לא יכולתי להסתכל עליו בנקודה הזו.

"הארי.. זה לא יעבוד.." אמר לואי, מדגיש כל מילה.

"אני לא מאמין בזה לואי!!! אני לא מאמין שאתה פאקינג אפילו לא רוצה לנסות!!@"

אמרתי בכעס.

"פשוט תפסיק הארי.. בבקשה תפסיק. תפסיק לחבב אותי, או לאהוב אותי, או מה שאתה מרגיש כלפיי. אני לא מרגיש אותו הדבר כלפייך.(איזה שקר גס טומו- הערת המתרגמת)

אני לא יכול להיות עם מישהו כל כך צעיר. אני מצטער הארי.. אני באמת מצט-"

עצרתי אותו בכך שקמתי מהספה.

"אני צריך לצאת להליכה." אמרתי בשקט.

אני צריך להפסיק את הרגשות האלו. לואי צודק. אני צריך להניח לו. הוא סובל ממני. אני עלוקה.

או שאולי אני הכל זאת צריך להראות לו שגיל זה רק מספר?

אני פשוט צריך הליכה טובה.

"תעשה מה שאתה צריך לעשות כדיי להפטר מהרגשות האלו, בבקשה. תמצא דרך. כל דרך." אני לא יודע מה המילים האלו עשו בי. הנהנתי לעברו ויצאתי לכיוון הדלת.

פתחתי את המפתח, והחלטתי להציץ לעבר לואי פעם אחרונה.

"אתה יודע שאין דרך." אמרתי ויצאתי לאוויר הקר.

האוויר היכה בי בחוזקה. מזל שהיה עליי מעיל.

יש המון דברים שאני אוהב בלואי, ואני אוהב אותו, אבל הוא לגמרי הסביר את עצמו.

הוא לא יכול להיות איתי.

אני לא מושלם, ואני בחיים לא אהיה מושלם, אבל כשאני עם לואי, אני שוכח מכל החסרונות שבי.

ללואי מגיע שמחה ואהבה.

אני פשוט סלע שנתקע בדרך.

עלוקה.

או שלא?

אולי אני צריך לנסות פעם אחרונה? כל ההרהורים האלו, ואני עדיין על סף ביתי. משתגע ברמה קשה.

אני יודע מה אני צריך לעשות. (אתן חושבות מה שאני חושבתתתת?????????????)

נשמתי נשימה עמוקה ופתחתי את הדלת. זה מזכיר לי את הפעם הראשונה שנפגשנו. הורדתי את המעיל. אני לא צריך אותו.

(טוב תשכחו ממה שחשבתן כי זה לא זה.)

שמעתי את לואי מושך באפו כמה פעמים.

למה הוא עושה את זה? הוא לא מרגיש טוב?

התקרבתי לסלון, וראיתי אותו עם ראשו בין זרועותיו. הוא משך באפו שוב.

לא הייתי כאן אולי שתי דקות. מה הולך??

"לואי?" שאלתי ברכות ובסבלנות שלא התאימה לי.

"לו?" שאלתי פעם נוספת, והוא משך שוב באפו.

"אני בסדר הארי, תן לי רגע."

אלוהים. הוא בכה.
הוא הרים את ראשו, ונענע אותו בחוזקה. הוא התעצבן על כך שעדיין עמדתי שם.

"מה אמרתי לך הארי?!! למה לא יצאתי להליכה המזוינת הזאת שלך?? אמרתי לך לעזוב אותי!! אל תרגיש כלפיי כ-ל-ו-ם!!!"

הוא צעק עליי.

לא פחדתי.

"אני לא יכול לואי.."אמרתי, מרגיש אשמה שמתרוקמת בבטני.

התקדמתי צעד אחד לספה, ולואי קם במהירות והתרחק לכיוון הקיר. "תפסיק!" הוא צעק, אבל בקול חלש יותר.

"אני אפסיק לו! רק תן לי לעזור לך! בבקשה!!"

הוא משך באפו כאות לאישור.

התקרבתי אליו והצמדתי את חזהו לחזי. חיבקתי אותו חזק.

הוא היה חם. בדיוק כפי שדמיינתי אותו.

אני לא רוצה שהרגע הזה ייגמר.

"הארי?" הוא אמור בקול צרוד, נטול רגש.

"כן?" שאלתי, מסתכל עליו במהירות.

"אני רק הבייביסיטר שלך. תזכור את זה."

הוא הרחיק אותי מגופו.

הרגשתי כל חלק וחלק בגוף שלי מתפורר.

"אנחנו בחיים לא נהיה יותר ממה שאנחנו עכשיו." הוא אמר והתחיל לעשות את דרכו למדרגות.

התעצבנתי. העצבים חילחלו בגופי כל כך חזק.

"אז מה אנחנו עכשיו?!!!!"

צעקתי, הוצאתי את נשמתי.

הוא הסתובב אליי.

"תשמור על המרחק שלך, ואני אשמור על שלי."

הוא התחיל.

"ואז אנחנו נהיה כלום."

הרגליים שלי לא הרגישו רגליים. הניסיון הזה לא היה שווה כלום. הטחתי את גופי בקיר שליד הספה, ונפלתי עם ראשי בין זרועותי.

ואוווווו

לדעתי זה הפרק הכי עוצמתי עד עכשיו.

"Keep your distance and I'll keep mine.And then we'll be NOTHING."

אני מחכה ל25 הצבעות ו7 תגובות בבקשה.
ואני מבטיחה שברגע שיהיו כל אלו ^^^^
הפרק יעלה!!