נסיכת מאפיה כרך ב

פרק 15

לפני שחזרנו לוגאס ולריו פנה אל דניאל וביקש ממנו לתת לי לנסות לאתר את הבוגד, הוא רצה להיפתר מזה בשביל לצאת לירח הדבש שלו בראש שקט ואני כמובן הסכמתי, ולא רק בגלל שזה נתן לי את ההזדמנות לשתול שבב מעקב על המחשב שלו.

ומצאתי אותו. הבן של אחד מהקאפוס ששלטו בעיר. הוא רצה לצאת, הוא חשב שזו הדרך שלו, הוא נפגש עם הצד הלא נכון של האקדח, או לפחות ככה שמעתי.

שינויי העונות אף פעם לא הורגשו חזק בוגאס, אבל לקראת סוף אוקטובר היה ברור שזה סתיו, בעיקר בגלל קישוטי ההאלווין שהתחילו לצוץ בכל פינה.

"אני לא אוהבת את האלווין." מלמלתי כשהלכתי עם טליה בחזרה מבית הקפה אל חדר הכושר, בילינו את היומיים האחרונים בלצבוע אותו "פעם אהבתי, אבל דברים רעים ממשיכים לקרות לי בחג הזה." מסיבת ההאלווין לא תתקיים השנה, משפחות ההרוגים יקבלו את הזמן שלהם להתאבל.

"אז בואי נשנה את זה. יש לנו שבוע וחצי, את חושבת שזה מספיק זמן בשביל להפוך את חדר הכושר לחצי מרכז קהילתי שילדים מהשכונות הפחות טובות של וגאס, ולא חסרים כאלו, יוכלו לבוא? זה עדיף על זה שהם יסתובבו ברחובות. אני לא יודעת כמה את מודעת לזה אבל עשרה ילדים מתחת לגיל עשר נורו שנה שעברה במלחמת כנופיות המגוחכת הזו."

קפאתי "לא, לא ידעתי." מלמלתי "כן, זה בהחלט רעיון טוב. אני חושבת שזה אפשרי, לא צריך יותר מדי, רק לסיים לצבוע, להביא שולחנות וכיסאות ולקשט." לעשות משהו טוב ישירות לקהילה היה דבר שלא עשיתי כבר הרבה מאוד זמן, אולי יהיה טוב לחזור לשורשים, להיזכר בשביל מי אני עושה את כל זה. "ואני גם אוכל לדאוג לחלק מהאוכל, עבר זמן מאז שאשכרה בישלתי משהו."

"זה יהיה נהדר, תודה ונוס." טליה חייכה אלי, עיני ההייזל שלה נצצו בהתרגשות. "היי דנטה, רוצה להיות שימושי ולהשיג לנו קישוטי האלווין ומקום שאפשר להשכיר ממנו כיסאות ושולחנות?" זו היתה פעם ראשונה כל אותו היום שבכלל התייחסתי לדנטה, דניאל התעקש שהוא יהיה הצל שלי לימים הראשונים ויראה שהכל בסדר, הוא היסס, אבל אז הנהן ועקף אותנו בדרך חזרה אל חדר הכושר.

"זה לא משגע אותך שהם עוקבים אחרייך לכל מקום?"

צחקתי "זה כן."

***

"היי גרייסי" חיבקתי את גרייס כשהיא הגיעה לדירה באותו הערב "מה שלומך?"

"בסדר, איך את?" היא שאלה כשהושטתי לה כוס יין והובלתי אותה למרפסת, היה נעים בחוץ, והזמנתי לנו סושי. "בסדר גמור, יש משהו שאני רוצה לשאול אותך, ואל תרגישי מחוייבת לענות כן, זה לחלוטין החלטה שלך."

היא התיישבה, אבל הסתכלה עליי מעט בהיסוס "תשאלי."

"את רוצה לעשות משהו בהאלווין הזה?" ראיתי את השניה שבה מה שאמרתי נפל עליה לגמרי, היא החווירה, צל עבר בעיניה, הנשימה שלה הפכה לרדודה יותר, מהירה יותר. "איזה סוג של משהו?" ידעתי שאני צריכה לשכנע אותה לבוא. היא היתה צריכה את החוויה המתקנת הזו עוד יותר ממני, אני יכולתי להתמודד. היא...היא יכלה להתמודד, כמובן שהיא יכלה להתמודד, אבל היא לא היתה צריכה להתמודד עם זה. היא לא היתה אמורה להתמודד עם זה. היא היתה טובה מדי בשביל שאני אוכל לתת לזה לצלק אותה לנצח.