נסיכת מאפיה כרך ב

פרק 14

להגיד ששמתי לב מה קרה במהלך החתונה? לא. לא באמת. וזה לא שלא ניסיתי, אפילו לבשתי שמלה והכל, פשוט לא יכולתי שלא לסרוק את הסביבה שלי שוב ושוב, לספור כמה אנשים יש, לנסות לזהות כמה נשק יש עליהם. והיו מאות אנשים.

ולא רק זה, ישבתי שלושה מושבים מלותריו. זה לחלוטין הוציא אותי מריכוז.

וכן, כמעט סירבתי לשמפניה כשלבסוף הציעו לי אחת, אבל אז הקול של רפאלו נשמע בראש שלי 'זה לא מתאים לך להיות באירוע כזה ולא לשתות בשביל להתמודד עם הסיטואציה', אז לקחתי אותה בכל זאת.

ואז עוד אחת.

ולא אכלתי כלום כשהגישו את ארוחת הערב, לא הצלחתי להביא את עצמי לזה.

אבל לבסוף הצלחתי להסתכל על הזוג המאושר. והם באמת נראו מאושרים, למרות שהוא נואשות ניסה להסתיר את זה.

וליסה...היא נראתה יפהפיה בשמלה הלבנה הפשוטה שלה. שום דבר ראווטני, היא לא ניסתה להראות שיש לה, ולא היה לה אכפת מה אנשים סביבה חושבים עליה. עם השיער החום המתולתל ועיני השקד שלה היא נראתה כאילו יצאה מתוך ציור. היא היתה האישה הראשונה שפגשתי במאפיה שלא נראתה כמו בובת ברבי, היא היתה אנושית, היא היתה מתוקה, ומצחיקה, ומעט חצופה. אם היא לא היתה בטוחה בגוף שלה ליד כל דוגמניות המסלול שהסתובבו לידה, היא בהחלט לא הראתה את זה.

דניאל הניח את ידו על גבי בזמן שצפינו בהם רוקדים את הריקוד הראשון שלהם כזוג נשוי "המסורת דורשת שאני ארקוד עם אמא שלי אחרי הריקוד הראשון." הוא לחש, קפאתי. ידעתי למה הוא אומר את זה, וידעתי למה זו הפעם הראשונה שהוא מזכיר את זה "אני לא חושבת..."

"אין לך בררה ונוס. אלא אם הוא יחליט לרקוד עם גרייס, אבל זה לחלוטין החלטה שלו." המוזיקה התחלפה, זוגות נוספים התחילו לרקוד סביבנו, כולל ליאונה ולותריו. הוא סובב אותי כך שפני יהיו אליו והניח את ידו הימנית על מותני בעוד ידו השמאלית אחזה בידי. הנחתי את ידי השמאלית על כתפו ונתתי לו להוביל אותי, ניסיתי להתרכז רק במוזיקה, בו, ולא במה שמחכה לי.

"במה את רוצה לעבוד?" גלגלתי את עיניי כשהוא שאל, ידעתי מה הוא עושה. "לא יעבוד לך."

"ברצינות, ונוס. את צריכה להרגע. רק תדברי איתי." הוא המשיך, בעודנו רוקדים. "זוכר את טליה?" שאלתי, הוא הנהן קלות "אז היא פותחת חדר כושר לנשים בלבד, סיפרתי לך על זה, נראה לי לפחות." לא אמרתי כלום על עניין ההגנה העצמית, היא רצתה שזה ישאר חשאי בשביל שנשים מהמאפיה יוכלו לבוא להתאמן שם. אהבתי את הרעיון. הוא שוב הנהן והמשכתי "אז אני רוצה לעזור לה. כבר יש לה מקום, היא התחילה לשפץ, אבל זה דורש ממנה המון זמן וכסף והיא עדיין עובדת כל לילה בבר ההוא."

"נשמע כמו משהו בשבילך." הוא נראה רציני לגמרי "ואני מוכן לממן חלק מהשיפוץ, אם זה חשוב לך." כמעט קפאתי, התנועה המתמדת שלו היתה הדבר היחידי שמנע ממני לעצור במקום. "באמת?" הוא לא יאהב את זה אם הוא ידע מה באמת קורה שם, אבל האמת היא שלא היה לי אכפת. לא רציתי לראות את גרייס או כל אחת מהחברות שלה מגיעה למצב של ליאונה. הוא רק חייך אליי, וזו היתה כל התשובה שהייתי צריכה.