נסיכת מאפיה כרך ב

פרק 7

"איך היתה הטיסה?"

"תשאל את מה שאתה רוצה לשאול אבא."

"מה לעזאזל קרה שם?" הוא נראה רגוע, זה היה כמעט מספיק בשביל להפחיד אותי, אבל לא מספיק. המועדון היה ריק לגמרי מלבדינו. "ולריו אמר לי שהוא היה ממש בידיים שלך."

"הוא היה עם שני שומרים, שלושתם היו חמושים ואני הייתי אחד ועם הגב לקיר, העדפתי לחיות בשביל להילחם ביום אחר. אבל הוא נתן לי מידע שיכול להיות שיעניין אותך." הוא עצר והסתכל עליי "דבר."

"זוכר את משפחת ריבק?" שאלתי והוא הנהן "הייתי צריך להתמודד עם ההשלכות של זה במשך דיי הרבה זמן." הוא אמר את המובן מאליו ונירש למדף מאחוריו. "הילדה היתה מאורסת לניקולאי." הוא קפא עם היד על בקבוק וויסקי שהוא בא לקחת "זו בעיה." שוב, המובן מאליו. "לא נראה שהוא יסתפק בלהרוג את אניסה, הוא רוצה לראות את השטח שלנו בוער."

"סביר להניח שהוא אפילו לא הכיר את הילדה, מבחינתו הנקמה הושגה."

"זה לא נראה ככה, נראה שהוא לא יפסיק להילחם עד שהוא ימות או יהרווג את כולנו." נעמדתי ולקחתי את בקבוק הוויסקי מידו "צריך לדבר עם סלבטורה, אני יודע שזה לא משנה שום דבר אבל אני חושב שהוא צריך לדעת." נאנחתי "ואנחנו צריכים להבין מה קרה עם משפחת ריבק, מה באמת קרה. הבראטווה מתחזקים מאוד, אנחנו צריכים לסיים את המלחמה הזו בדרך זו או אחרת." הוא הסתכל עליי בזלזול "אנחנו לא נעשה שום דבר בשביל בני הזונות הרוסים האלו. הדרך היחידה שזה יסתיים זה עם הראשים של ניקולאי וקונסטנטין משופדים על עמוד במרכז המועדון."

"וכמה חיילים נאבד בדרך? מלחמה קרה עדיפה על המצב הנוכחי. אני לא מוכן לקבור עוד אנשים."

"זה בגלל הזונה שלך, הא?" מפרקי אצבעותי הלבינו כשעצרתי את עצמי מלהרביץ לו. "לא, זה קשור לשניים עשר החיילים שאיבדתי בהתקפה האחרונה ועשרים האנשים שאיבדתי בהאלווין. המלחמה הזו לא יכולה להימשך יותר אבא, זו המחויבות שלך לאנשים שלך להגן עליהם. כן, כולנו יודעים מה הסיכון, כולנו מכירים את העולם שנולדנו אליו, אבל אתה הבוס ואם תבחר בדרך שתוביל לעוד מוות אתה צפוי לעמוד מול התנגדות, ולא רק ממני."

"אתה מאיים עליי דניאל? אתה עדיין לא הבוס, ואני יכול לדאוג לכך שלעולם לא תהיה." צחקתי "אל תדאג אבא, אני לא מתכנן הפיכה, לפחות לא כרגע, ולא אף אחד שאני יודע עליו, אבל לאנשים נמאס לאבד את בני משפחותיהם, את חבריהם, ואם זה ימשיך ככה אני לא יכול לומר לך שזה לא ישתנה." בזה יצאתי מהמשרד שלו ומהמועדון, לא הסתכלתי לעבר קוותה כשהתיישבתי במושב הנוסע והוא התניע את הרכב. "שיחה כזו?" הוא שאל והנהנתי "אני רוצה לראות את גרייס, היא עדיין בבית חולים?"

"לא היא ישנה רוב היום אז היא כבר נשארה בבית, היא רוצה לחזור מחר." הנהנתי, לא הייתי צריך לומר לו לקחת אותי הביתה. זו היתה שעת ערב מוקדמת, נחתתי רק לפני שעה בערך והיום הזה היה מוזר מדי עבורי.