נסיכת מאפיה כרך ב

פרק 2

"תשרפו את המקום עד היסוד, תתפסו כמה שיותר מהם, חיים או מתים." סיננתי בשקט, אבל החיילים שלי שמעו אותי. הסתכלתי על סלבטורה שהנהן בשקט, אנחנו מוכנים. סימנתי לחיילים שלי, ויצאנו.

ידעתי בעל פה את המבנה של הבית הבטוח הזה. הוא היה אחד היותר גדולים, יותר כמו מועדון ופחות כמו בית, וזה למה היו איתי יותר משלושה חיילים כמו בשאר המקומות. הוא היה בתוך שכונת מגורים, אבל באמת שלא היה לי אכפת בשלב הזה. לא היתה לי שום כוונה לפגוע בחפים מפשע, באנשים שלא יודעים מה הסתתר הקרבם, הם לא היו חלק מזה, אבל אם הם יעמדו לי בדרך אני לא אהסס לתקוע להם כדור בראש.

לא ציפיתי שיהיו פה יותר מדי אנשים, הם לא היו עד כדי כך מפגרים, אבל משאבים, נשק, סמים ואולי כמה שומרים יספיקו לי בשביל למצוא עוד מבתי המסתור שלהם. נשבור אותם אחד אחד. לנקות את וגאס ואת לוס אנג'לס שהיו שתי הערים הכי מרכזיות בטריטוריה שלנו כבר היתה התחלה טובה, אבל לא מספיק. לא משנה כמה סבלתי את הנוכחות של הרוסים בשטח שלי, ורק בגלל שהם כמעט ולא עשו לנו בעיות, לא יכולתי לסבול אותם יותר. הם היו צריכים לעוף ושיעשו צרות במערב התיכון ובדרום. ידעתי שהשליטה בחוף המזרחי שייכת כרגע לטריאד עכשיו כשהם הרגו את הקאפו די קאפי של הקוזה נוסטרה שם, ובדרום כרגע השליטה היתה של הקאמורה הקמפנית, אבל קצת חששתי מהאופציה של הבראטווה על הגבול שלי עם המערב התיכון, הנדראגטה הקלבריאנית שולטת שם, אבל השליטה שלהם לא חזקה כמו באירופה. אולי הגיע הזמן לבריתות בין הארגונים האיטלקים בשביל להעיף את הרוסים מהשטח שלנו, ואחר כך מישהו יצטרך להשתלט מחדש על ניו יורק. השליטה שלנו בשטח היתה הכי חזקה ואחרינו הקאמורה, אבל לא יועיל למשפחה כלום מברית עם הקאמורה. כרגע רק רציתי להעיף את הרוסים כמה שיותר רחוק ומצידי שילכו לדרום ויעזבו אותי בשקט. עכשיו זה הזמן שלי לחסל אותם. אני אשמיד את כל מי שנשאר פה, אבריח את כל מי שיש לו שכל בראש ואשרוף כל מקום שהם יחשבו על לקרוא לו בית. הזמן של הבראטווה בשטח שלי נגמר.

"גרייסי את צריכה לקום." התיישבתי על המיטה בחדר האורחים שבו גרייס ישנה הלילה, לא רציתי שהיא תחזור לבית של אבא ולא נראה שהוא רצה את נוכחותה. רציתי לתת לה לישון, כשחזרתי בסביבות ארבע בבוקר היא עוד היתה ערה, היא בכתה, לא רציתי להפריע לה או לגרום לה למבוכה אבל עמדתי כמה דקות ליד הדלת שלה ותהיתי אם לומר משהו. האף שלה עוד היה אדמדם, לא ראיתי אותה ככה ישנה מאז שהיינו ילדים ווהיא התגנבה אליי לחדר כל פעם שהיה לה סיוט או שהיא פחדה שיש מפלצת מתחת למיטה, אני הבטחתי אז תמיד להגן עליה ואני לא אפר את ההבטחה הזו. נגעתי קלות בידה "גרייסי, אם את רוצה לחזור זה עכשיו." כשהיא פקחה את העיניים ראיתי את הבלבול בפניה, זו היתה הבעה תמימה כל כך, אבל לראות את המבט שלה משתנה לבהלה גרם לזעם שקברתי לפעום שוב בעורקיי. אסור שהיא תרגיש מאויימת. אסור שהיא תפחד. "אני אתארגן. אתה תסיע אותי?" היא שאלה ואני הנהנתי "אני אחכה לך במטבח." כשיצאתי ראיתי את שרשרת הזהב עם תליון הכוכב מונחת על השידה שלה.