DREAMING (Yoonmin) HEBSUB

פרק שני

''היונג! איך אתה מרגיש היום?" ג'ימין צעק בקולו המרוגש כשצעד לשולחן שאני יושב בו.

ממלמל לעצמי, אני מהר סגרתי את מחברתי ובהיתי בו מתקרב אליי.

"הייתי בסדר עד שאתה הגעת" עניתי בצורה יבשה, "אתה לא יודע כמה מעצבן אתה? אתה מפריע לשקט ולשלווה שלי." 

ג'ימין רק חייך ואמר "אני מצטער, אבל לפעמים זה טוב להיות עם חברה! אם אתה רוצה, אני יכול להיות בשקט ורק לשבת לידך."

"אני אעדיף אם תלך לגמרי, אני מעדיף להיות לבד" מלמלתי.

הוא לוחש כשהוא מתחיל לשבת "אבל אתה לא צריך להיות כל כך בודד היונג, זה למה אני פה! אני רוצה להיות חבר שלך ולוודא שאתה לא בודד"

"אמרתי שאני אוהב להיות לבד, לא שאני בודד", הדגשתי תוך כדי שלקחתי נשימה עמוקה כדי להחזיק עמוק בפנים את התסכול שלי. "מורה כלשהו דיבר איתך? הוא גרם לך לעשות את זה?"

גבותיו של ג'ימין העידו שהיה מבולבל, "לא, למה שתשאל את זה?" 

"אני לא יודע, אולי בגלל שאף אחד לא אוהב אותי? ועוד בגלל סיבה טובה?" אמרתי בטון עבה.

ג'ימין היה מזועזע,ראו את זה על פרצופו. הוא שם את ידיו מסביב לחזה שלי, "טוב, אני לא כמו כל השאר. אני חושב שאתה בן אדם טוב ואתה לא צריך לבלות כל כך הרבה זמן לבדך. זה למה אני רוצה להיות חבר שלך"

"זה נחמד, אבל אתה שוכח דבר אחד ממש חשוב בכל הדבר הזה, פארק" אני זמזמתי 

ג'ימין הסתכל עליי בסקרנות, "ומה זה?"

"אני לא רוצה שנהיה חברים, לא איתך ולא עם אף אחד אחר" עניתי בזמן שקמתי מהשולחן, מתכוון לצאת מהספרייה.

זה היה פעם המקום הבטוח שלי, גן העדן שלי, מקום שאני אהיה בו תמיד בשביל להיות לבד. עכשיו אני הולך לשם ויש שם קרצייה שקוראים לו פארק ג'ימין.

-

"היונג, מה אתה עושה פה?" ג'ימין אמר בזמן שהוא נכנס לשירותים בהפתעה. לעזאזל.

בזמן שאני מגלגל את עיניי, אני הולך לשטוף את ידיי "בגלל שאני רוצה להשתין, אידיוט" 

ג'ימין צחק בקול רם ואז התכופף, "זה נהדר, סליחה, לא חשבתי על זה עד הסוף"

אני לא מאמין שהוא אכל את זה. ברור שהייתי שם כדי להיות לבד בגלל שהוא עוקב אחריי לכל מקום, במיוחד לספרייה. אני דוחף אותו לאחר שאני מייבש את ידיי עם נייר מגבת. אני צריך מקום חדש להתחבא ממנו ומהגישה החיובית שלו.

"האם אתה הולך לספרייה?" הוא שאל בזמן שפתחתי את הדלת כדי לצאת מהשירותים.

לא עניתי ופשוט יצאתי מהשירותים. לא, אני הולך רחוק ככל שאפשר מהספרייה מהספרייה מעכשיו.

-

תפסיקו את זה.

חרקתי שיניים, עם כל אגרוף שקיבלתי, חרקתי את השיניים יותר חזק. היו שלושה בחורים, אחד מחזיק אותי בזמן שהשני מכניס לי אגרופים. השלישי הולך מאחוריי לתיק שלי ומוציא את היומן שלי, אני לא יכול לזוז.

זה שמרביץ לי זורק לי חיוך מתנשא, "האם ילד האימו הקטן כותב יומן?  האם ילד האימו כותב על חייו העצובים, קטנים ומסכנים ביומן?" שלושת הבריונים צחקו במיידי. הוא מהנהן בראשו בזמן שמתקרב אליי עם היומן בידו, "תקרא את זה, נחמד וברור כדי שכולם ישמעו"

"שלא תעז", אמרתי בטון עצבני.

הוא מצחקק ואז מכניס לי אגרוף בפרצופי במהירות. ראשי מוטה הצידה בגלל המכה, ואני יכול להרגיש אפילו יותר דם מצטבר בפה שלי. הוא נותן לי בעיטה בברך, שהוא יודע מראש שזאת הברך הדפוקה שלי, ודורך על הקרסול שלי בזמן שהוא מתכופף אליי להסתכל לי עמוק בעיניים. הסתכלתי עליו במבט קר, מאתגר אותו להמשיך.

עיניו זזות בזמן שהוא אומר לי באיטיות, "אל תגיד לי מה לעשות. אם תעז אתה תגמור בנהר, מת, בדיוק כמו אמא שלך"

הרגשתי את ליבי מפסיק. לא, הוא לא אמר את זה עכשיו.

אני יורק את הדם שהצטבר בפה שלי על פרצופו, הצלחתי לבעוט עם ברכי הדפוקה בדיוק איפה שהשמש אינה זורחת לעולם, וצרחתי עליו "שבחיים אל תעז לדבר על אמא שלי ככה. אני נשבע שאני אהרוג אותך!, אני מסוגל!"

הבריון נופל לרצפה בכאב, ואני נשבע שהראש שלי דפק וכאב כאילו הוא מתפוצץ, בגלל שהבריון מאחוריי היכה את ראשי. הראייה שלי הפכה מטושטשת בזמן שהגוף שלי מוותר על להישאר בהכרה. ניסיתי לפתוח את עיניי בזמן שצרחות חדשות התחילו להדהד בראשי. אני לא בטוח מה קרה אחרי זה, אבל אני הרגשתי את גופי מורם ומוחזק. שמעתי נהמות וקללות מתחתיי, בזמן שידיים עדינות מחזיקות אותי. ריח של כביסה, ורעננות הרחתי לפתע. אני מרגיש שאני מוחזק ע''י מישהו חמים.

ללא היכולת לפתוח את עיניי, לדבר או לעשות משהו, אני לא יכול להגיד לאדם שנושא אותי להשאיר אותי לבד ושאני לא שווה הצלה.

הידיים של האדם שהרים אותי ציירו מעגלים בגבי. הם במידיות הרגיעו אותי, הם נתנו לגופי להירגע ולנוח. לא, זה שגוי, הם רק יהפכו אותי לפגיע יותר, הם יכולים לפגוע בי, למה שמישהו ירצה לעזור למישהו כמוני? אני רק ילד אימו, עצוב, שהולך רק מביה''ס לדירתו הריקה ובחזרה על בסיס קבוע. לא עשיתי שום דבר בחיי בשביל להיות ראוי ליחס כזה, או ראוי ליחס טוב בכלליות.

אני ראוי למכות שעברתי, ואפילו ליותר מזה. מגיע לי להיות מוכה ולהיפצע, אבל אני אשרוד בדיוק כמו ששרדתי בשנה וחצי האחרונה. שום דבר ואף אחד לא ישתנה לעולם, ואני הפסקתי לחכות למשהו/ למישהו שישתנה. הגעתי ממזמן להבנה שהחיים שלי הם שיט אחד גדול ואף אחד לא אוהב אותי, אז אני יכול לקבל את העובדה שמי שסוחב אותי יכאיב לי מאוחר יותר. מי שלא רוצה לעשות כך לא היה טורח בכלל להרים אותי. אף אחד לא משוגע מספיק בשביל לעשות את זה לחינם.

בדיוק כשאני מרגיש את גופי מתחיל לאבד הכרה, קול מוכר ממלמל ברכות, "אל תדאג יונגי-היונג. הכל הולך להיות בסדר, הם יפסיקו לפגוע בך, אני לא אתן להם."