DREAMING (Yoonmin) HEBSUB

פרק ראשון

..אני תופס את היומן שלי, שרטטתי במהירות כמה פתקים, אני לא יכול להוציא את המשפט הזה מראש
.אין לי מושג למה

מה זה חלום, ומה הופך אותו לאפשרי בקלות?
 שחררתי אנחה, נשענתי על גב הכיסא בזמן שאני לועס את השפה התחתונה שלי. זה הופך להיות ההרגל שלי כשאני חושב בצורה מעמיקה על משהו, נושך את השפה התחתונה שלי.

"אתה יודע, זה מסוכן להישען אחורה בכיסאות כאלה", קול שמדבר מאחוריי.

אני מסתובב להסתכל למי יש את האומץ לדבר אליי, עם גבות מקושתות בשביל לראות בחור שמעולם לא ראיתי. הוא מחייך אליי עם חיוך חמודי ומנדנד את ראשו לצד בזמן שבוהה בי, עדיין מחייך. השיער הבלונדיני שלו נופל על מצחו. נראה רך כמו... משהו בלונדיני רך.

"מי אתה?" שאלתי

הוא מצמץ בהפתעה, "א-אנ.. אני חדש פה. השם שלי הוא פארק ג'ימין'' הוא מניח את ידו בעורפו במבוכה.

פארק ג'ימין, אה- הוא הילד החדש שכולם מדברים מדברים עליו בגלל מראהו המרשים. אני בוחן אותו ומסתכל עליו מלמעלה עד ללמטה, ללא טיפת אכפתיות. הוא... בסדר אני מנחש.

"אני רואה" אמרתי והסתובבתי חזרה לכתוב ביומן שלי.

מה זה חלום, ומה  הופך אותו לאפשרי בקלות? 

בוא נראה למה אני יכול להפוך את זה..

"והשם שלך הוא..?'' הבחור אמר, הוא נמצא מאחוריי ומנסה להסתכל לתוך היומן שלי לפני שאני שאני סוגר אותו בעצבנות, "אה- מה זה?"

"לא העסק שלך" חרקתי את שיניי, והתחלתי לאסוף את כל הדברים שלי. עומד, אני עובר ליד הגוף האתלטי שניצב לידי.

הוא מסתובב ועוקב אחריי עם מבט נחוש, "לאן אתה הולך?" 

"זה ממש לא העסק שלך'' חרקתי את שיניי שוב, הוא מתחיל לעלות על העצבים שלי, ממש.

"היי!" הוא אומר עם פנים כועסות, כשהוא הולך לצידי. "אני רק רוצה להיות החבר שלך"

מגלגל עיניים, אני הולך מהר יותר על מנת להתרחק ממנו כמה שאפשר. והוא בתגובה רק מפריע לשלווה שלי עוד פעם. איך אני גורם לילד הזה להפסיק לעקוב אחריי? "לך לאיבוד!"

"זה איך שאתה מדבר לחבר שלך?" הוא אומר, מחייך אליי עוד פעם.

אני אומר בזעזוע- "אתה לא חבר שלי. תעזוב אותי בשקט!"

הוא מצליב את ידיו סביב החזה שלי. אני מודה- הוא היה נראה כמו ילד חמוד שמנסה לתת אגרוף למישהו. "אני רק מנסה להיות חבר שלך. למה אתה לא מקבל את בקשת החברות שלי?"

"מה אתה? בן חמש?" אמרתי בזלזול. "אני לא עושה את כל עניין החברים הזה, אוקיי? אז רק תעזוב אותי בשקט" עם זה, צעדתי לעבר היציאה מבית הספר, אין לי זמן לשיט הזה.

-

"היי! יונגי-היונג, חכה לי!" קול צרח עליי כאילו מישהו רודף אחריי.

עצרתי כאדם מת במסלול שלי, והסתכלתי על מי שהקול היה שייך לו "חשבתי שאמרת לך ללכת להיאבד או משהו."

ג'ימין מגחך מולי, "ואני חשבתי שאמרתי לך שאני רוצה להיות חבר שלך"

"יש לך בעיות שמיעה או משהו?" שאלתי בזמן שהוצאתי את תכולת התיק שלי לשולחן בספרייה. "אני גם אמרתי שאין לי שום רצון לכל הדבר הזה של חברים."

הוא רק חייך חיוך מאיר, "זה למה אני הולך לשנות את זה, יונגי-היונג! אני הולך להראות לך כמה נפלא חברות יכולה להיות"

"טוב, בהצלחה עם זה" באתי וישבתי בספרייה, שלווה פתאום נפלה עליי, שקט שרר מסביבי, אני לא יכול לעשות כלום אלא להרגיש כאילו אני מתרפא בפנים. זה גן העדן הבטוח שלי במקום הנורא הזה.

ואז, הרגע המושלם נהרס, "וואה- לא הרבה אנשים מגיעים לפה? כל כך שקט פה" 

"זה איך שזה אמור להיות, פארק. ככה זה לא היה מהמקום שהגעת ממנו?" אמרתי. אני לא רוצה להיות חצוף, אבל אני חייב להוריד אותו ממני איכשהו.

הוא התרגש "זכרת את שמי!" הוא חיבק את תיקו, " למען האמת, הספרייה בעיר הישנה שלי נסגרה אחרי זמן מה, בכל מקרה לא הייתי יכול לצאת הרבה"

"אני חשבתי שהיית בטח בקבוצת ספורט כלשהי'' מילמלתי.

ג'ימין חייך באלגנטיות, "אה- לא, לא הייתי מורשה לנסות שום סוג של קבוצות ספורט. אני בעיקר למדתי.. אני מקווה לנסות פה קצת סוגים שונים של ספורט! אתה ממליץ על אחד ספציפי?"

"אני לא עושה ספורט, היחיד שאני יכול להמליץ לך עליו הוא כדורסל, אבל הם בוחרים רק בחורים גבוהים ולא מתייחסים בכלל לכישרון ומיומנות, בהצלחה ילד, אתה לא תילך רחוק שם עם הגובה הזה." הייתי כל כך עייף, אני אף פעם לא מצליח לישון מספיק בבית. "עכשיו בבקשה, תעזוב אותי בשקט."

"האם אתה מרגיש טוב היונג? אם לא יש לי כדורים בתיק-"

"אני בסדר, אני רק צריך קצת שינה" עיסתי את צווארי בזמן שהבלונדיני זז באנרגיה, לעזאזל, איפה כפתור הכיבוי??

"האם לא ישנת טוב לילה קודם?" 

לא, לא בלילה לפני, ולא בלילה לפניו גם.

"למה אכפת לך? פשוט תלך'' אמרתי, מחליט להוציא את הפלאפון שלי ואת האוזניות, אם הילד לא עוזב, אני פשוט אנמיך אותו בעצמי!

"אני אוהב לדאוג לחבריי, יונגי-היונג. אתה חבר שלי, זוכר?" הוא מגיב עם חיוך חמים

אני מניח את האוזניות באוזניי, ולוחץ על כפתור ההפעלה בפלאפון, ואומר " אני לא קורא לדבר הזה חברות, אלא אני קורא לך לעזוב אותי עכשיו!"

ואז אני סוף סוף סוגר את עיניי ונשען אחורה על הכורסה, אני לגמרי צריך להיפטר מכאב הראש הזה איכשהו אחרת אני לא אצליח להתרכז בשיעור שיש לי מאוחר יותר"

נראה כאילו עברה רק דקה כשאני מרגיש משהו דוקר את פניי. מי לעזאזל-

"יאה!" פתחתי את עיניי והסתכלתי על הפרצוף הקטן, ג'ימין מיד אמר בשמחה " היונג! זה זמן ללכת לכיתה. היה הרגע צלצול!" 

קמתי, התמתחתי בעצלנות ואז עברתי לידו עם תיקי כאילו לא היה שם, בשביל ללכת לכיתה. הוא ממשיך ללכת אחריי, הפרצוף שלו היה שמח. זה עצבן אותי