בפעם הראשונה

פרק 39

                              מאט
אני פורק את האקדח ומתחיל לנקות אותו עם מגבת קטנה.
הכל בשביל ההגנה והבטחון.
אני לא מסתכן שוב בגלל המזדיין הזה, כריס.
מקדס קיבל ממני פקודה להשאיר בבית שלו וזה מה שהוא עושה כרגע..
לפחות אני רוצה להאמין לזה, ״פאק.״ אני משחרר אנחה וממלמל.
מוזיקה מתנגנת ברחבי הקומה השניה של הבית.

אני עוצר הכל ומניח את האקדח חזרה אל הארון וסוגר אותו.
אני יוצא מהחדר בצעדים מהירים ועוקב אחרי המוזיקה.
אני כבר מזהה את הסגנון המוזיקה הזה, ואני יודע מי שם אותו.

אני נשען על המשקוף הדלת בכניסה לחדרה.
אני מסתכל עליה כשהיא מנענעת את גופה באיטיות ומתעסקת עם הפטיפון. היא לא שמה לב לנוכחות שלי, אני שותק וממשיך להביט בה, היא מתחילה לשיר בשקט ובקול חנוק.

השיר בהחלט עצוב, משהו במילים גורם לי חנק בגרון.
״רומי.״ אני קורא לה בשקט והיא מסובבת את ראשה אלי.
״הכל בסדר?״ אני מבחין בדמעות שלה והעיניים האדומות.
״כן.״ היא ממהרת לומר כשהיא מנגבת את דמעותיה עם גב הכף היד.
״מה קרה?״ אני שואל שוב ומתקרב אליה.
״הכל בסדר מאט, תמשיך לארוז לך את הדברים.״
היא מסמנת עם ראשה לצאת מהחדר.
אני מניד בראשי ודאגה תוקפת אותי, ״תפסיקי להגיד שהכל בסדר, מה קרה?״
״רומי מה קרה?״ אני שוב שואל ועוטף אותה בחיבוק, אני לא יודע איך לנחם אותה, או איך להריגע אותה ושיהיה לך נעים וטוב.

״כריס נכון?״ אני שואל בשקט אל תוך אוזנה והיא נאנחת. זה אומר שכן, אני מקווה בשביל עצמי.
״מה הוא עשה?״ היא פורצת שוב פעם בבכי כשאני שואל אותה.

״הוא שלח לי הודעה לפני כמה ימים.״
היא לוקחת נשימה ומתנתקת ממני היא מתקדמת אל השידה ששם מונח הנייד שלה.
היא פותחת את הטלפון ומדפדפת כמה שניות עד שהיא עוצרת ומביא לי את הטלפון שלה.

״תקרא את ההודעות.״ היא מורה עלי ונעמדת מולי.
אני מהנהן לעברה ומתחיל לקורא.

כריס: רומי, אני שכבר שובעיים לא ראיתי אותך.
את צריכה להבין משהו בחיים שלך אחד דבר לפחות, את צריכה לקבל את האמת גם כשהיא ומכוערת.

אני צריך שתבואי אלי ונגור יחד כמו פעם מבלי הסטונים האלו. מאט סטון באמת סחרר אותך ואת המוח הקטן שלך שלא מתפקד כמו שחשבתי, הוא פאקינג נגע בך. פאקינג נגע באחותי הקטנה!
עוד בצדק שככה פגעתי בו ככה ושהוא כמעט דמם למוות. אבל למי אכפת? אני צריך שתחזרי אלי עוד הסוף שבוע הזה.