.
בבוקר יום רביעי, התעוררתי מהשעון המעורר בכבדות. החדר היה חשוך למחצה למרות שהתריסים היו מוגפים, וזאת רק בגלל שהשעה הייתה הרבה־יותר־מידי מוקדמת ואפילו השמש בקושי התעוררה.
התאריך היה כבר פברואר וטיפות מגשם לילי קישטו את החלון. קרירות מפנקת הקיפה אותנו מעבר לשמיכת לפוך שלי. לידן חיבק את גופי החשוף אליו ונאנח בצמוד לעורף שלי. ״בואי נבריז משעה ראשונה.״ הציע בקול צרוד של בוקר ונישק את הצוואר שלי בעדינות.
״לא, יש לי ביולוגיה.״ הזכרתי והתחלתי להמתח.
״נו, אל תהי חננה,״ הוא ביקש ותפס את ידי כשהתרוממתי לישיבה.
גלגלתי עיניים, מנערת את היד שלי מידו. שנאתי את המילה הזאת. ״אל תהיה כזה מגניב, לידן,״ זרקתי בזילזול ולבשתי את החולצה שלי שהייתה זרוקה שם.
״היי,״ הוא פלט בהפתעה על הטון שלי. ״מה התעוררת עצבנית?״ הוא שאל. קמתי ללבוש גם מכנסיים והתעלמתי ממנו כשיצאתי מהחדר אל חדר השירותים.
חייכתי חיוך קטן אל עצמי במראה מול המקלחת. אם זה היה אדם, אם הוא היה אומר לי משהו כזה, הייתי רק שותקת ומרגישה מובכת עד לעמקי נשמתי, מרגישה רע עם עצמי, מרגישה שאני נחותה. עכשיו זה לא הזיז לי. זה אפילו החמיא לי. אולי זה כי זה היה חשוב לי, ואהבתי להרגיש את זה, שמשהו מעניין אותי מספיק בשביל להשקיע בו. חוסר אכפתיות כבר לא היה מגניב כמו בעבר, זה היה סתם מעורר רחמים. לידן נראה לי ריק פתאום, עם חוסר האכפתיות שלי. כמוני, רק שאני כן ניסיתי למצוא חיים להאחז בהם.
עשיתי את כל ארגוני הבוקר וירדתי למטה לאכול. כשסיימתי לערבב את הקפה של לידן הוא נכנס למטבח ואמר לי שהוא ילך הביתה להתארגן. נפרדתי ממנו בניפנוף והוא משך אותי לנשיקה ארוכה. הוא לקח לגימה מהקפה. ״תודה, אהבה שלי.״ הוא לחש אל שפתי, הניח את הקפה חזרה על השיש.
״ביי.״ לחשתי לו בחזרה בשקט. הוא נישק את המצח שלי ויצא.
התחלתי להכין כריכים כשנבו נכנס אל המטבח, כמו כל בוקר בשבוע האחרון.
״בוקר טוב לבעל!״ קראתי בשעשוע.
הוא נזרק עייף על אחד הכסאות בשולחן האוכל והצביע בקושי על הקפה שלי. ״תביאי לי אחד מאלה,״ הוא התחנן.
צחקתי והבאתי לו את הקפה של לידן, מניחה נשיקה על הלחי שלו באותה ההזדמנות. ״היא שוב פעם השאירה אותך ער כל הלילה?״ שאלתי, מתחילה להתעסק עם לחם וגבינה.
״ואז מתעוררת בשבע בבוקר כאילו כלום. אין לה צורך בשעות שינה, אני נשבע.״ הוא סיפר ולגם מהקפה בצורך.
גיחכתי והתחלתי להכין כריכים. ״עם קוטג׳ שוב?״ שאלתי אותו ונבו הנהן. הכנתי לכולם עם קוטג׳ חוץ מלאון שלא אהב, אז עם חומוס ועטפתי לכולם יפה. רשמתי על הכריך של און לשטן לצורך הזיהוי והלכתי להתיישב עם הקפה שלי.
כשאון נכנס למטבח הוא ישר פנה להכין את הקפה השחור המגעיל שלו, וצפיתי בו מגחך שהוא הרים את הכריך מהשיש. ״תודה, לוצי,״ הוא אמר לי.
חייכתי אליו בשקט.
בימים האחרונים היה שינוי בבית. לא הפכנו לחברים הכי טובים, אבל התקרבנו כולנו בתור קבוצה, נבו, און, נועה ואני. היינו באותו בית הספר כולנו כבר שלוש שנים עוד מעט והכרנו תמיד בשם, וזה היה קצת מצחיק שפתאום כולנו גרנו ביחד. רק עכשיו זה התחיל להרגיש שבאמת גרנו ביחד ולא סתם חלקנו גג. התחלנו לשבת ביחד לארוחות ערב ולהעביר יותר זמן ארבעתנו בסלון. אפילו און ואני הפסקנו להתעלל אחד בשני לאיזה חמישים אחוזים מהזמן.
האחרון התיישב לידי עם קפה שחור בוץ ועבר על הסיכומים ביד שלו בריפרוף.
״חבר שלך לא ישן פה?״ הוא שאל פתאום כמעט כאילו הוא מנסה לפתח שיחה.
״הלך,״ סיכמתי.
״ברוך שפטרנו.״ זרק. און נתן לי את התחושה שהוא שונא את לידן אפילו יותר מאותי. הוא הדליק סיגרייה והניח את הסיכומים בצד. ״נועה, יאלה! מאחרים.״ הוא צעק אליה. העיקר הדליק סיגרייה. ״מה עם המבחן שלך בביולוגיה?״ שאל אותי בנתיים. נושאי־השיחה של און ושלי היו מאוד מצומצמים ותמיד נתנה לי התחושה שהוא התעניין באמת רק בשני דברים – הלימודים שלי ומצב צריכת הסמים שלי. למרות כל השנאה שדאג להפגין כלפי, הוא היה טוב מספיק בשביל לדאוג לי.
״בסדר, נראה לי.״ ספרתי. ״אני צריכה לבחון את עצמי איכשהו.״ הבנתי.
״אני אבחן אותך.״ הציע.
הפנתי אליו מבט בהפתעה, ליבי פעם בחזי בהתרגשות. ״וואלה?״ תהיתי. הוא משך כתפיים באדישות כאילו זה לא עניין. אמאל׳ה. ״מתי אתה פנוי?״ שאלתי.
״אני חוזר מאימון באיזה תשע.״
הנהנתי וחייכתי אליו בתודה כשנועה הגיעה סוף־סוף. ״או, נזכרה לרדת אלינו!״ קרא און ביאוש.
״נשמה שלי, נסיכות אף פעם לא מאחרות, כל השאר מקדימים.״ היא הסבירה בפשטות והביאה נשיקה לנבו.
״צודקת,״ האחרון פינק אותה והושיב אותה על ברכיו כדי לחבק אותה אליו. היא חייכה אליו בשמחה כשהוא ליטף את שערה.
״מה, היא לא מביאה לך מספיק? מה אתה מתחנף?״ און אמר בצחקוק וגיחכתי בשקט לידו.
״בואנה, יפח של זבל-״ התעצבנה נועה. הם היו כמו אחים. רגע אחד אי־אפשר היה להפריד בניהם עם סכין, בשני הם קיללו אחד לשני את החיים. זה היה כמעט קומי.
כשהם סיימו עם הצעקות, התפצלנו לשתי מכוניות. נסעתי עם נועה ונבו, ואון נסע בג׳יפ של נועה בנפרד כי לנבו היה חוק שניים*. ״למה לא נסעת עם און, בל?״ שאל אותי נבו בפשטות.
״למה אני מפריעה לכם?״ שאלתי בשעשוע ובנסיון עלוב להעביר נושא.
נבו גיחך איתי. ״לא, לא. סתם, לא הבנתי את הקטע שלכם.״
הצחיק אותי שזה לא מובן מאליו מבחינתו. ״הוא שונא אותי.״ סיכמתי בפשטות.
״לא נכון,״ התערבה נועה במהירות ויצרה צליל של פיקפוק, ״בזמן האחרון הוא ממש סבבה.״ היא טענה לטובתו. ביני לבין עצמי התרגשתי מאוד לקראת הלימודים איתו הלילה אבל לא רציתי להשלות את עצמי שזה משהו אחר ממה שזה, הוא פשוט היה בן אדם אכפתי מספיק בשביל לעזור לי. אפילו לי. זה לא אמר שהיה אכפת לו ממני ספציפית.
״לא נוגד את העובדה שהוא שונא אותי.״ טענתי בחזרה במירמור.
״לא נראה לי שהוא שונא אותך,״ אמר נבו בביטחון בזמן שפנה אל מגרש החנייה של בית הספר, ״ראיתי את איך שאון מסתכל עליך כשאת לא רואה, לא היה בזה שמץ של שנאה.״ הוא סיפר.
בלעתי רוק בסקרנות והסתכלתי עליו ברצון שיגיד עוד. אבל הוא היה עסוק בחניה ולא ראה את המבט שלי ובטח גם בין כה או כה לא היה לו עוד מה להגיד. רציתי להרגיש ככה לעוד טיפה, כאילו און לא שונא אותי. זאת הייתה אשליה מתוקה.
.
כשנכנסתי לכיתת מתמטיקה באותו אחר־הצהריים, התיישבתי ליד שיקו בטבעיות והאחרון התעורר מהשינה הקצרה שתפס על השולחן בבהלה.
״בל,״ אמר בהפתעה ושפשף את עיניי.
חייכתי אליו במבוכה ורק אז נזכרתי שבעצם לא דברנו ממש מאז הריב האחרון שהיה לנו, אז כשגיליתי שאדם בגד בי. ״בוקר טוב,״ אמרתי בהקנטה. לא הייתי מופתעת אפילו, הדבר ששיקו הכי אהב לעשות זה לישון. לא היה לו כוח לשום דבר תשעים־ותשעה אחוזים מהזמן והוא חי רק באחוז הנותר ההוא.
הוא גיחך וחייך אלי בחברותיות. ״מה איתך?״ שאל בגעגוע.
״אני סבבה. מה איתך?״ שאלתי בחזרה.
הוא משך כתפיו בניפנוף. ״מה עם לידן?״ חקר מיד.
״הכל סבבה עם לידן.״ צחקתי בלי שעשוע. ידעתי ששיקו לא מרוצה ממערכת היחסים הזאת, כי אדם לא יהיה מרוצה ושיקו הוא הרי הנגרר הראשי של אדם. אבל לא היה לי אכפת. ידעתי ששיקו ונועה בטוחים שאני עם לידן רק כדי להחזיר לאדם, אבל זה לא היה נכון. הייתי עם לידן בשביל עצמי, כי היה לי כיף איתו וכי נמאס לי להיות לבד. בעיקר עכשיו כשלנועה יש את נבו. זה היה טוב וזה בא לי בדיוק בזמן, ולא רציתי לחקור את זה יותר מידי.
״שמתי לב, כל היום בתחת אחד של השני, לא מתקשרים, לא מזמינים.״ רמז בגסות וחייך אלי ברמיזה.
צחקתי קלות וטחבתי את שערי הבהיר מאוחרי אוזני במבוכה. ״אתה תמיד מוזמן, שיקו.״ אמרתי לו.
״או, טוב לשמוע את זה פעם באף־פעם.״ הכריז בשעשוע. ״אני מתגעגע לשיחות שלנו.״ הוא התוודה פתאום, בנימה יותר רצינית.
״גם אני.״ הבטחתי, ״רוצה לבוא היום? נשב. כמו פעם,״ הצעתי.
הוא חייך והנהן, וככה שיקו ואני ישרנו את ההדורים.
זה היה יום לימודים ארוך ומשעמם כהרגלו. עברתי בין הכיתות לבין המחששה לסירוגין ובסוף היום הגיע אל קיצו. חזרתי הביתה ללמוד את הדברים האחרונים למבחן בביולוגיה ואז שיקו הגיע כמו שקבענו, לקראת שבע. ישבנו בחוץ עם פסטות שנועה הכינה מוקדם יותר ויין לבן. השלמנו פערים ודברנו על כל דבר לא־קריטי שיכלנו להעלות על דעתנו עד שנגמרו נושאי השיחה והיינו צריכים לפתוח את הדברים הקשים באמת. היה קר בחוץ, אפילו יחסית לתחילת פברואר. פתאום התחיל גשם קל שדפק על הפרגולה מעלינו בכעס אבל לא התכוונו להתקפל ורק הגברנו את קולנו.
״אתה ואדם,״ אמרתי פתאום, בלי קשר לכלום, באופן שוטף, כמעט כאילו הכרחתי את עצמי סוף־סוף להוציא את זה, ״אמרת שהיה לו פרצוף מכוער. שהוא לא היה הבן אדם שחשבתי שהוא, שהוא היה כזה שאי־אפשר להגיד לו לא.״ פתחתי בזהירות. שיקו הסתכל עלי בהפתעה ובלע את רוקו באיטיות. הוא הנהן בזהירות. ״אז למה היית חבר שלו? למה נשארת לצד בן־אדם כזה?״ תהיתי בלי להבין.
״למה את נשארת?״ הוא החזיר באותה הדרך.
״אלי הוא היה טוב. היה את כל החרא שהוא עשה מאחורי הגב שלי והיה לו גם את הקטעים שלו, אבל בכולל, הוא היה בן זוג טוב.״ טענתי מיד, ״והייתי מאוהבת בו.״ הוספתי בתבוסה מסויימת, ״מאוד. אבל מה התירוץ שלך?״ שאלתי שוב.
הוא חייך חיוך שקול ולגם מכוס היין שלו בשקט. הרגליים שלו היו משולבות זו בזו והוא נשם באיטיות. ״אין לי סיבה הגיונית לתת לך. היינו החברים הכי טובים מאז שהיינו בני כלום, כולנו. ובעיקר אנחנו, הבנים. היינו בלתי נתנים להפרדה, את זוכרת?״ הוא שאל, חיוך נוסטלגי על שפתיו. הנהנתי בשקט ורק חכיתי שימשיך. ״זה כמו שאת אמרת, היה לו את הקטעים שלו, אבל בכולל הוא היה טוב. לא ראיתי סיבה להתרחק ממנו, אני גם לא מתחרט על זה.״ הוא סיכם. חשבתי על מה ששיקו סיפר לי על לידן ונעמה. אדם רצה אותה, אז לידן סידר את זה עם נעמה. לא הרגשתי שבן אדם כזה יכול להיות טוב בכולל. בן אדם שכל־כך מפחיד אותך עד שאתה פשוט נותן לו את חברה שלך רק כדי לא להגיד לו לא. הרגשתי ששיקו משקר לי במצח נחושה. הרגשתי שמשהו גדול הרבה יותר קרה שם פעם, ממש מתחת לאף שלי. ולא הצלחתי אפילו להתחיל לנחש מה.
—
*חוק שניים- נהג חדש לא יכול להסיע יותר משני אנשים ברכב.