הריסות

פרק 20- לשכוח

.
כשחזרתי הביתה באותו הלילה נכנסתי בטישטוש ורק רציתי להכנס למיטה. היה לי ראש רע והקאתי בחצר לפני שהצלחתי לדדות את דרכי לתוך הבית. מיד אחרי שסגרתי מאחורי את הדלת, הרגשתי עוד בחילה והלכתי לכיוון שירותי האורחים שהיו הכי קרובים לאולם הכניסה. הקאתי את כל מה שאכשהו נשאר לי בקיבה ונשענתי עם גבי על הקיר הצונן של השירותים בתשישות.

״לוצי,״ שמעתי ממעבר לדלת בליווי דפיקה קלה, ״תפתחי.״ הוא ביקש.

הסתכלתי על הדלת בהיסטריה. ״לך מפה.״ בקשתי, לא רוצה שהוא יראה אותי ככה. ידעתי שנראתי זוועה. השיער הבלונדיני שלי פרוע לכל עבר, הבגדים שלי מקומטים, הקאתי הרגע את כל הקיבה שלי.

״אל תעלי לי את העצבים. תפתחי לי לפני שאני שובר את הדלת.״ הוא סינן בכעס ובעט בדלת כמו דוגמא לדבריו.

נאנחתי. הורדתי את המים באסלה ואז רכנתי קדימה עד שהצלחתי לאחוז במנעול. סובבתי אותו והוא פתח את הדלת באיטיות. כשהוא ראה אותי שפוכה על הרצפה הוא מיד ברח משם. לא הבנתי מה עובר עליו עד שחזר עם בקבוק מים. ״ממש לא.״ גנחתי בהימנעות. רבתי עם הידיים שלו שדחפו את המים לכיווני. הרגע הקאתי ועוד הרגשתי מגעיל.

״לוצי, את עולה לי על העצבים.״ הבהיר. ״תשתי.״ הכריח.

״די כבר. לך מכאן.״ בקשתי והתחלתי לבכות. הייתי ממש שיכורה. הוא הסתכל עלי בחוסר אונים, עיניו ריצדו לכאן ולכאן והוא נראה כאילו אין לו מושג מאיפה להתחיל. הוא התכופף מולי בשירותים הצפופים והגוף הענק שלו בקושי השאיר לי מקום לנשום.

״מ־מה את עושה?״ הוא שאל בלחץ ולא ידע איפה לשים את ידיו. הוא נראה לרגע כאילו הוא מתכוון לגעת בי אבל אז משך את ידיו בחזרה.

נגבתי את הדמעות שלי, מייבבת בקול.

״תפסיקי את זה.״ הוא ביקש.

גלגלתי עיניים וגחכתי בלי שעשוע בין הייבבות, מושכת באפי בגסות. ״בחיים שלך לא ראית בחורה בוכה?״ חייכתי אליו בזעם מבין הדמעות.

״לא אותך. לא אמור להיות לך לב.״ הוא החליט ואני הסתכלתי עליו לרגע בעלבון ואז רק התחלתי לבכות יותר. נמאס לי ממנו. שיגיד לי רק דברים יפים. למה הוא חייב רגע אחד להיות מקסים ובזה שאחרי להיות חתיכת מניאק בלתי־נסבל.

הוא נאנח. ״את בראש רע, אנבל, זה הכל. תשתי.״ הוא ביקש ודחף לעברי את המים שוב פעם. הדרך היחידה שבה און יכל להביע דאגה הייתה עם בקבוק מים בפרצוף שלי. נמאס לי ממנו! רגע-

הרמתי אליו מבט בהפתעה כשקלטתי משהו פתאום. ״קראת לי בשם שלי.״ צייצתי בהלם.

הוא הסתכל עלי לרגע בהפתעה משלו, כאילו לא שם לב. העיניים החומות הגדולות שלו היו מקסימות בתימהון הזה. ״צודקת. לא יחזור על עצמו.״ הבהיר ודחף לעברי את המים שוב. הוא כל־כך התאמץ לעזור לי ובאותה הנשימה לא להתקרב אלי. להשאיר את עצמו בעמדה שלו, גבוה מעלי, בלתי־ניתן־לנגיעה, סגור ובלתי־ידוע, בעוד שאני מרוחה פה על כל הרצפה, חשופה כולי.