הריסות

פרולוג

.
עברו מאה־שמונים־ושלושה ימים מאז שאדם, האקס שלי, עזב את הארץ. ואני לא יודעת את זה כי אני אובסיבית אליו עד־כדי־כך שאני סופרת את הימים מאז שראיתי אותו. אפילו שהיו לי את הקשיים שלי עם הפרידה ביננו, לא הגעתי לרמה הזאת. פשוט היום בבוקר כשהסתכלתי בטלפון שלי ראיתי שבתאריך הזה לפני שישה חודשים הוא עזב, וחצי שנה זה מאה־שמונים־ושלושה ימים.

ועדיין לא בדיוק המשכתי הלאה.

אדם היה משהו מיוחד, בן אדם מיוחד, ויותר מזה הוא היה מיוחד בשבילי. הוא היה אהבת חיי, למען האמת. ואני מאמינה שהאהבה הראשונה זה משהו שאף פעם לא באמת ממשיכים ממנו. אני מאמינה שיש לנו סיכוי אחד לאהבה.

תמיד הוא יהיה הראשון שיקפוץ לי לראש בחתונות, כי הוא הראשון שהבטיח לי שיבוא יום והוא יכרע ברך. כל השירים בעולם יזכירו לי אותו. תמיד הוא יהיה זה שאני אשווה אליו את כולם. והוא לא תמיד ינצח, כי הוא בן זונה, ואני מכירה כמה גברים שהם ממש אחלה בחורים, אבל הוא תמיד יהיה זה שאני אשווה אליו את החדש, אז אפשר להגיד שהוא ניצח כבר גם ככה. ניצח אותי, ככה שכל השאר הפסידו אוטומטית.

אדם היה הילד הזה שכולם בעיר ידעו מי הוא. כולם הכירו אותו, עד תל־אביב שמעו עליו. מין קלישאה כזאת של המאה העשרים ואחת עם בערך עשרים ואחד אלף עוקבים באינסטגרם, פרצוף של דוגמן וגוף של ספורטאי. הוא היה כל כך יפה שזה יכל לטמטם אנשים. וגם מוצלח מרוב הבחינות. בן זונה.

איכשהו כשאדם עזב כולם התחילו לדבר עליו אפילו יותר. מה שהיה לא הגיוני כמעט, כי הוא אפילו לא השתמש במדיה החברתית יותר. כולם הכירו את כל הסיפור. איך הוא החליט פתאום לארוז את הבסטה ולעבור לדרום אמריקה עד הודעה חדשה. בלי סיבה או איזה הסבר לגיטמי חוץ מהעובדה שהוא היה כזה דרמטי שהוא היה חייב לעשות משהו אחד קיצוני אחרון לפני שנת י״ב.

כל החיים שלו היו נקודת קיצון. הוא היה כזה. כולם הופנטו ממנו, הנוכחות שלו הורגשה בכל מקום, ובמקום מסויים הוא היה פשוט מעל כולם. כמו כוכב. כוכבים יכולים לא להתקיים שנים והאור שלהם עדיין יזהר בשמיים, כאילו אף פעם לא עזבו. וככה גם אדם. כבר חצי־שנה שהוא לא פה. הוא עזב אותי בהודעת טקסט. שתי שורות, אחרי ארבע שנים של זוגיות. הוא עזב, אבל זה כאילו הוא עדיין פה, מסתכל על כולנו מנסים להתמודד עם שובל ההריסות שהותיר אחריו.