.
לידן חתך הביתה כדי להתארגן לערב וקבענו להפגש כבר במועדון 99 מתישהו לקראת חצות. נועה הלכה להתארגן בבית של נבו לפני היציאה. הייתי כבר מוכנה והיה לי עוד זמן אז החלטתי לעשן משהו לפני. התעסקתי עם לגלגל לעצמי במשך כמה דקות ארוכות וזה הזכיר לי את שיקו. כבר הרבה זמן חשבתי על לשלוח לו הודעה אבל זה לא יצא בסוף. הרגשתי צבועה עם עצמי שהתחלתי לצאת עם לידן ועם שיקו עוד לא דיברתי, למרות שהחלק של לידן בסיפור הזה היה גדול בהרבה מהחלק של שיקו. זאת אומרת, ידעתי למה כעסתי דווקא על שיקו. הוא היה החבר הכי טוב שלי וממנו כן ציפיתי שיתוודא על כל מה שהיה פה פעם כשאדם היה. התאכזבתי ממנו, אבל לא רציתי לנתק את הקשר איתו, הוא היה חבר ילדות. אז החלטתי לשלוח לו הודעת פיוס פשוטה.
אתה בא ל99?
שיקו העצלן: כן
ניפגש
יצאתי לחצר האחורית לעשן את הג׳וינט שלי כשרעשים מפתיעים קיבלו את פניי. שלושה זרים ישבו על הספה הקבועה שלי בחוץ ודברו בשלווה עם לונגים בידהם, מעשנים סיגריה. על השולחן נערמו עירמות של בקבוקי וודקה בתוך דלי ספונג׳ה עם קרח וכל מיני משקאות אנרגיה. הסתכלתי עליהם בבילבול ונסיתי לזהות את פניהם. ״המ, שלום?״ אמרתי להם.
אחד מהם הסתכל לסקור אותי בהפתעה. המבט שלו מיד פזל לסקור את הרגליים שלי לפני שחזר במהירות לפרצופי. נחרתי בזילזול והוא חייך בהתרשמות. ״מי זאת?״ שרק בהנאה ובערסיות.
״מי אתם?״ שאלתי בלי להבין.
הדלת לחצר נפתחה מאחורי ואון עמד שם עם סיגריה בין שפתיו. העברתי את הג׳וינט שלי אל מאחורי גבי במהירות וקוויתי שלא ראה. הסתכלתי עליו ואז על עמית מאחוריו, ואז על שאר החברים שלו על הספה. גלגלתי עיניים בהבנה. ״מי ידע שלשטן יש חברים.״ מלמלתי אל עצמי יותר מאל און.
״מיצינו את הנוכחות שלך, לוצי. טוסי.״ נפנף אותי.
החברים שלו בהו בהפתעה ואני חייכתי אליו בכעס, מכווצת את עיניי לעברו בהתגרות. התיישבתי באיטיות על הכורסא שמול החברים שלו. ״את האמת שטוב לי פה.״ החלטתי.
און מיד התפרץ עלי. ״מה את חושבת שאת עושה?״
״יושבת.״ עניתי באטימות.
״לכי תשבי בפנים.״ הוא התעצבן.
״אני לא יכולה.״ אמרתי בכעס משלי.
״למה זה בדיוק?״
״בגלל זה,״ ידעתי שאני עוברת קו אדום אבל הוצאתי את הגוינט המגולגל עקום שלי ממאחורי גבי. הנחתי אותו בין שפתיי והדלקתי אותו. שני הבנים חיממו ב- ״אוו״ מסוכן בעוד שאון נעץ בי מבט מופרע לחלוטין. הוא כמעט והשתגע שם מולי אבל הצליח לנקז את זה לרק טריקה קולנית של הדלת אחריו.
הרגשתי קצת רע. און דאג לשימוש שלי בסמים, למעשה, זה היה הדבר היחיד שהיה חיובי בקשר שלנו. אבל לא יכולתי להחזיק את זה יותר. הוא שיגע אותי, חרפן אותי. אבדתי את זה למולו לחלוטין, לא משנה מה עשה. ורק רציתי שגם לו זה יקרה. רק רציתי לגרום לו להרגיש. משהו.
.
החברים של און היו לא משהו.
זה היה פיצול מיידי, הבנות הלכו פנימה לשבת עם און והבנים נשארו איתי. אני לא חושבת שמישהו היה מופתע שככה זה התגלגל. גברים בפשטות לא יכלו להגיד לי לא.
קראו להם עמית (הבן) ושלו. שניהם היו די נאים. ספורטאים. הם סיפרו לי שהם גרים בתל־אביב והתחברו אל און בחצי־שנה שגר שם. גליתי מהם שאון שחיין מקצועי ושהם הכירו אותו עוד מלפני גם, מהתחרויות. מסתבר שיש לו שם רציני בעולם הזה וזה הסביר כמה דברים, את הגוף המטורף שלו בין היתר. זה היה מצחיק שאחרי שגרתי איתו כבר חודש, הכי הרבה מידע שקיבלתי לגביו הגיע דווקא מהחברים שלו.
הם היו התגלמות הסיטגמה של הצפונבון. עם הבגדים האופנתיים והאהבה העצמים המופגנת. לא יכולתי להכניס אותם לאותה המשבצת עם און לא משנה כמה התאמצתי. הם היו יותר הטיפוס שלי, למען האמת. אבל לא כל כך חיבבתי אותם, הם נראו לי סתם חרמנים. כשאמרתי להם שיש לי חבר אחרי איזה עשרים דקות שיחה הם איבדו כל עיניין וחיפשו תירוצים להכנס פנימה לבנות האחרות. צחקתי קצת לעצמי על השינוי במאה שמונים מעלות של היחס שלהם אלי ברגע שגילו שיש לי חבר. לא נעלבתי, אחרי חיים שלמים באילת גיליתי שכאלה הם בנים בחופשה פשוט. חוץ מזה הם לא הגיעו לקרסוליים של הרמה של לידן.
סיימתי את הג׳וינט כבר מזמן והחלטתי לסיים גם את הלונג החזק במיוחד של אחד מהם לפני שאני יוצאת.
עליתי במדרגות להביא את התיק שלי וכשירדתי כמעט התגלגלתי בגלל העקבים העצומים שלקחתי לנועה. התחיל לי ראש. החלטתי לצאת בלי להגיד להם שלום, גם ככה אף אחד פה לא הזיז לי. עמדתי מחוץ לדלת הכניסה כדי לנשום קצת אוויר. הייתי בראש חזק מידי בשביל השעה הזאת של הערב. הזמנתי לי מונית באיזו אפליקציה והיא הייתה במרחק של חמש דקות.
״לאן את חושבת שאת הולכת?״
קפצתי. און עמד ישר מאחורי והסתכל עלי במבט השנאה הרגיל שלו. הוא לבש איזה טי־שירט זרוקה שאפשר היה לראות את הקעקוע שלו בזרוע מתחתיה וג׳ינס שחור מחוספס. הפנים שלו היו חדות וקשות. הריח שלו מיד השתלט על האוויר מסביבי. משהו נהדר וגברי.
״מה יש לך? הבהלת אותי,״ קראתי וזרקתי את השיער הבהיר שלי אחורה בהתנשפות, ״אני יוצאת. מה אכפת לך בכלל?״ זרקתי בזילזול.
״את ממש לא יוצאת.״ הוא קבע.
הסתכלתי עליו בהלם. ״סליחה? מי אתה חושב שאתה?״ תהיתי. לא הבנתי מאיפה הוא נפל עלי.
״אל תעצבני אותי, לוצי,״ הוא הזהיר. ״את לא יוצאת בשתיים־עשרה בלילה מסוממת מהתחת ולבד. איפה חבר שלך, למה הוא לא לוקח אותך?״
הסתכלתי עליו בהפתעה. הוא רק נעץ בי את העיניים החומות הכועסות־תמיד שלו ולמרות שכל המילים שלו אמרו שהוא דואג לי המבט שלו אמר שהוא לא סובל אותי. נשמתי עמוק. הייתי שיכורה בטירוף אבל לא רציתי לריב איתו. אהבתי שהוא דואג לי. ״כולה עשנתי קצת ירוק, און. תרגע.״ בקשתי.
״זה אותו חרא.״ העיניים שלו ביקשו ממני להקשיב לו. ״את לא יוצאת מהבית לבד כשאת לא מאופסת. מה לא ברור לך?״ הוא התעקש.
״מה אכפת לך?״ התפרצתי, ״לא, באמת! תסביר לי למה זה מזיז לך! איך אתה יכול להתנהג אלי בכל דקה מהיום כאילו אני איזה זבוב שאתה מת להוריד ואז בשניה שאני מוציאה ג׳וינט אתה מעמיד פנים שאכפת לך. מה אכפת לך?״ השתגעתי.
הוא נשם עמוק. ראו שהוא מנסה להרגיע את עצמו. במשך דקה ארוכה הוא רק התלבט אם לפתוח את הפה, מביט לי בעיניים ביאוש. ״כי את אני לפני חצי־שנה, סבבה?״ הוא ירק במאמץ. ״אני מכיר את מה שאת עוברת. אני יודע לאן תגיעי אם לא תעצרי בזמן. אני יודע מה זה להיות מסומם ואני לא מסכים שתצאי ככה כשאין אף אחד ששומר עליך.״ הוא הבטיח לי והסיט ממני מבט.
הסתכלתי עליו באי־נוחות. לא ציפיתי שככה הוא יפתח בפני, זה און.
הרגשתי שאני קרובה אליו יותר מאי־פעם ולא רציתי להתרחק. הוא תמיד נראה גבר כל־כך חזק וזה הדבר שהכי עשה לי את זה בעולם, גברים חזקים. אבל עכשיו, דווקא ברגע הכי חלש וחשוף שלו, הרגשתי כאילו אני חייבת להתקרב אליו. רציתי להיות איתו יותר מאי־פעם. רציתי לחבק אותו אבל ידעתי שהוא כנראה יבעט בי או יקיא.
סגרתי את דלת הכניסה מאחורינו כי הרגשתי שזה היה רגע רק שלנו. הוא הביט בי בזהירות לראות מה יהיה הצעד הבא שלי.
״עשית סמים?״ שאלתי בזהירות.
הוא צחק בלי שמץ שעשוע. ״זה לא היה ברור? כן, עשיתי. הרבה, במשך כל הקיץ. כמעט אבדתי הכל בגלל זה.״ אמר בקולו הצרוד.
״למה?״ שאלתי.
״למה את עושה?״ החזיר לי.
לא התכוונתי להפתח ככה עם און. הוא עדיין און. הוא כנראה הבין את השתיקה שלי ואני בלעתי רוק בחשש.
ביני לבין עצמי ידעתי למה אני עושה. אדם. אולי לא באופן ישיר, אולי זאת לא אשמתו. אבל זה בגללו. נסיתי בסך הכל למלא את החלל שהוא השאיר. רציתי להרגיש טוב כמו שהרגשתי שהוא היה שם. או שפשוט רציתי לשכוח שאפשר להרגיש כל כך טוב. רציתי לעבור לעולם אחר, כי העולם הזה היה סתם מלא בהריסות ולי קצת נמאס לחיות בין ההריסות של החיים הקודמים שלי. עד מתי אפשר להמשיך לחיות בין ההריסות של החיים הקודמים שלך?
אבל לא התכוונתי להגיד לאון את כל זה בחיים.
״את לא יוצאת היום.״ הוא הכריז שוב.
״און-״ מלמלתי ביאוש.
״לא, אני רציני. אם החבר שלך רוצה שיבוא לקחת אותך מפה. את לא מסתובבת שם לבד.״ הוא הבהיר לי והסתכל עלי ברצינות. לא הבנתי את ההגזמה שלו ובטח שלא התכוונתי לפספס ערב שישי בגלל ההיסטריה שלו.
הטלפון שלי ציפצף כדי להודיע שהמונית הגיעה. ״אני יוצאת.״ הודעתי והתחלתי להתקדם.
״את לא.״ הוא התעצבן ותפס את היד שלי. נאנחתי לרגע. היו לו ידיים ענקיות ומחוספסות. רציתי למות. למה מגע כזה קצר עושה לי את זה כל־כך. לי, בחורה שעברה על הגברים הכי שווים בעיר ובארץ. דווקא לי, איזה ילד שרוט מסובב את כל השכל.
״און, די לשחק אותה. שחרר ממני, אני יודעת לדאוג לעצמי.״ הבהרתי, מסתכלת בעקשנות על העיניים הלוהטות שלו.
״ראינו כבר כמה את יודעת לדאוג לעצמך,״ הוא אמר בזילזול ומשך אותי קרוב יותר אליו. התנשפתי והרגשתי את החום שלו פוגע בכל מקום בגוף שלי. זה הרגיש כל־כך טוב שזה היה רע ופשוט דחפתי אותו אחורה בכוח.
״זה היה חד פעמי.״ אמרתי בעצבים.
״לוצי, אם את עולה על המונית הזאת אני בא ביחד איתך.״ הוא הבהיר לי בפשטות.
הסתכלתי עליו בהלם שוב פעם. לא הבנתי מאיפה יצא ממנו הדיבוק הזה. נערתי את ראשי ומשכתי כתפיים באדישות מעושה. ״תעשה מה שבא לך.״ זרקתי.
התחלתי להתקדם החוצה. כשחציתי את שער הכניסה המפואר של חצר בן־לולו, סובבתי את ראשי, רואה את און מתקדם אחרי עם מבט עצבני בעיניו. חייכתי לעצמי בניצחון.