*נקודת מבט - אלי*
אחרי מה שקרה עם מייקל, אני פשוט לא יודעת איך להודות לו. אומנם אני אמרתי לו "תודה", אבל אני חושבת שזה לא מספיק, אני חושבת שרק "תודה" לא מספיקה כדי להודות לו על זה שהוא הציל את החיים שלי.
אני צריכה למצוא דרך להביע עד כמה אני מעריכה אותו, עד כמה אני מעריצה אותו ועד כמה אני אסירת תודה על המעשה האצילי שלו. להגיד לו "תודה" זה פשוט לא מספיק - מילים לא מספיקות, צריך מעשים.
"אולי אני אקנה לו מתנה?" חשבתי לעצמי, "אה רגע..." ביטלתי את עצמי כשנזכרתי שאנחנו באמצע אפוקליפסת זומבים. "אולי אכין את זה במקום? יש לי פה קצת חומרים ברכבת, ויש לי גם כמה דברים מהבית. בטח אוכל להכין לו משהו כדי להודות לו" חשבתי לעצמי. אבל פתאום נתקלתי בבעיה - "הממ מה מייקל אוהב?" חשבתי ופשוט לא יכולתי לענות.
ניסיתי לחזור על כל מה שקרה עד עכשיו: איך שהוא הציג את עצמו, איך שהוא דיבר איתי, המילים שהוא אמר והמעשים שהוא עשה.
וכלום, לא הצלחתי להיזכר אפילו לא בדבר אחד שהוא אוהב. הוא תמיד היה כל-כך חשאי ולא סיפר על עצמו יותר מדי, מסתורי כזה. הייתי חייבת לעשות משהו, ניסיתי לברר מה הוא אוהב בשביל לדעת לבחור לו מתנה.
ניסיתי לדבר עם שלי, עם טום, עם דינה, עם ויקטור ועם כל שאר החיילים. אף אחד מהם לא ידע מה מייקל אוהב, אפילו לא החברים הכי טובים שלו. הוא פשוט כל-כך מסתורי.
הייתי חייבת לגשת לעניין, אם הם לא יודעים מה הוא אוהב, אני אגלה בעצמי. פתאום אני מבינה דבר אחד - אני לא מכירה את מייקל, לפחות לא לעומק. הבן אדם הזה הציל את החיים שלי, אני לא הייתי פה עכשיו בלעדיו. אני חייבת לעשות את המינימום האפשרי ולפחות לשבת, לדבר ולהכיר אותו קצת.
חיפשתי את מייקל וראיתי אותו הולך על הרציף של הרכבת, הוא היה נראה מהורהר והלך הלוך ושוב בלי מנוחה. "היי מייקל, אפשר לדבר איתך רגע?" קראתי אליו, הוא עצר והסתובב אלי. "כן, מה את צריכה?" הוא שאל. "אני פשוט עדיין לא יודעת איך להודות לך שהצלת אותי" אמרתי. "כבר אמרת לי תודה, זה בסדר מבחינתי. זה היה וזה נגמר." הוא אמר באופן סתמי. "אבל זה עדיין לא מספיק מבחינתי, יש משהו שאוכל לעשות בשבילך?" שאלתי. "אני לא צריך טובות" הוא אמר בקרירות. "רגע, תן לי לפחות להכיר אותך טיפה, אנחנו כאן כבר די הרבה זמן ואני לא יודעת עליך כלום" אמרתי. "טוב, שיהיה." הוא ענה לי ונאנח. נכנסנו לאחד הקרונות והתיישבנו על המושבים. "טוב, אז מה את רוצה לדעת?" מייקל שאל.
*נקודת מבט - טום*
פקחתי את העיניים שלי והתעוררתי לעוד יום שאני קם מול הפנים המדהימות של שלי. ראיתי את העיניים החומות הגדולות שלה נפתחות לאט-לאט, באיטיות. "בוקר טוב" שלי אמרה בפיהוק ומתחה את הידיים שלה. "בוקר טוב גם לך" עניתי לה בחיוך גדול.
למען האמת, אנחנו בכלל לא יודעים אם בוקר או לילה. אנחנו נמצאים ברכבת התחתית הזאת כבר די הרבה זמן, ואני די בטוח שהשעות שלנו התהפכו לגמרי. אבל לפחות עדיף לישון במקום בטוח מאשר שם בחוץ.
"אחרי מה ששלי סיפרה לי על מה שקרה עם אמא שלה, אני מרגיש שממש התקרבנו. אני מבין אותה, גם לי הייתה ילדות לא קלה... אבל אני לא יודע אם לספר לה על זה או לא. אני רוצה להיות חזק בשבילה, שתראה שאני שם ומגן עליה, אני לא רוצה שאחרי שהיא תשמע היא תחשוב שאני חלש" חשבתי לעצמי בזמן שאני מכין לי ולשלי משהו לשתות.
המחשבות האלו הציפו אותי, לא שמתי לב שאני בוהה באוויר. "טום, אתה בסדר?" שלי שאלה והעירה אותי מהמחשבות שלי. "כן כן, אני בסדר" אמרתי והתאפסתי על עצמי. הושטתי לשלי את הכוס תה והתיישבנו ביחד על המושבים של הרכבת.
"אתה נראה קצת חולמני היום, על מה אתה חושב?" שלי שאלה בתמימות. זה כאילו היא קוראת את המחשבות שלי. "על מה שסיפרת לי אתמול... זה לא יוצא לי מהראש. הדרך שסיפרת את זה גרמה לי להרגיש שאני שם ואני רואה את מה שקורה, ואני מרגיש שזה דוקר לי בלב" עניתי לה.
"מאז שהכרנו לא היית הטיפוס הכי פתוח, אמרת לי שאתה קצת ביישן אבל לא באמת דיברת על עצמך. עכשיו אני רוצה לשמוע מה יש לך להגיד" היא אמרה לי. אני פולט אנחה ובוהה ברצפה, אני פשוט לא יודע מה לעשות.
"מה קרה טום? אתה יודע שאתה יכול לספר לי הכל" היא אמרה בכזאת רגישות. "אז... אני לא כל-כך ידעתי איך לספר לך את זה. לא רציתי שתחשבי שאני רכרוכי או משהו, אבל גם אמא שלי נפטרה כשאני הייתי קטן" אמרתי בזמן שאני משפיל את המבט שלי אל הרצפה.
"מה???" היא הייתה בשוק. "אני בחיים לא אחשוב דבר כזה! להראות רגשות זה אנושי, זה מראה על חוזק אמיתי. אם אני רוצה להכיר אותך אני צריכה להכיר את כל הצדדים בך, לא רק את הצד ה"חזק" שלך" שלי אמרה וחייכה אליי. "אתה רוצה לספר לי?" היא שאלה והחזיקה לי את היד. המגע של שלי והחום של כף היד שלה גרמו לי להרגיש קרוב אליה, הרגשתי שאני פשוט יכול לספר לה הכל.
"כשאמא שלי הייתה נערה היא אהבה לבלות הרבה, היא יצאה להרבה מסיבות ולמועדונים, שתתה הרבה אלכוהול, רקדה עם חברות ואם נשאר לה זמן אז גם קצת התמזמזה עם בנים...
יום אחד אמא שלי התמזמזה קצת יותר מידי כשהיא הייתה שיכורה, היא לא ידעה מה היא עושה. מסתבר שהיא שכבה עם אחד הבנים במועדון, בלי אמצעי מניעה. היא התעוררה בבוקר שאחרי בשירותים המטונפים של אותו המועדון, ליד שלולית של קיא ועם כאבי ראש מטורפים.
אחרי אותו היום היא החליטה החלטה - שזאת תהייה הפעם האחרונה שהיא שותה אלכוהול. "אני בת 19 למען השם!" היא חשבה לעצמה. "מחר-מחרתיים יהיה לי בן זוג, משפחה, ילדים. איך אעשה את כל זה אם אני שותה כל הזמן?!" היא החליטה לתפוס את עצמה ביידים ולנסות להיגמל מאלכוהול, למרות כל הקושי שבדבר.
עברו כמה שבועות מאז אותו המקרה, היא לא שתתה אפילו לא פעם אחת, היא הייתה חזקה וחדורת מטרה. רק כמה דברים היו לא כרגיל: היא התחילה לחוות בחילות בבוקר, היא עלתה במשקל, התחילו לה בצקות ברגליים, המצבי רוח שלה השתנו באופן קיצוני, הרעב שלה התגבר והיא גם הרגישה חולשה כללית.
כמו שהיא אמרה, היא החליטה לקחת את עצמה בידיים לשם שינוי, וללכת לבדוק מה קורה איתה ועם הגוף שלה. היא הלכה לרופא ועשתה בדיקות דם. להודעה שהגיעה אחרי שבוע בערך היא לא ציפתה בכלל.
היא עבדה באותו הזמן בתור מלצרית. בדיוק בזמן שהיא הייתה במשמרת, היא קיבלה שיחה מהמרפאה שאליה היא הלכה. הטלפון צלצל והיא ענתה. "שלום, זו אלנה מרקס?" שאל הנציג על הקו. "כן" היא ענתה לו. "מדברים מהמרפאה, תוצאות בדיקות הדם שלך הגיעו ואנחנו שמחים לבשר לך שאת בהריון". האיש על הקו אמר.
אמא שלי הייתה בשוק, היא אפילו לא הספיקה לנתק את השיחה וכבר הכוסות שהחזיקה נפלו מהידיים שלה והתרסקו על הרצפה. היא אפילו לא ידעה מי האבא, היא הייתה שיכורה לחלוטין ולא זכרה כלום מאותו הלילה. היא נשארה לגדל אותי לגמרי לבד. היא הייתה צריכה לעבוד המון שעות כדי לפרנס גם את התינוק שנולד לה וגם את עצמה.
אני גדלתי בדירה קטנה ושכורה בשכונת עוני. בגלל המצב הכלכלי הקשה שהיינו בו ובגלל שאמא שלי לא יכלה להחזיק את השכר דירה לבד, התחלתי לעבוד בגיל צעיר כדי לעזור לה בפרנסת הבית. עבדתי בכל דבר שרק יכולתי, בין אם זה לשטוף כלים באולמות אירועים ובין אם זה לעזור בהובלות. אני לקחתי כל עבודה שרק יכולתי בשביל לעזור לה כמה שאפשר...
הייתי מחסיר הרבה שעות מבית ספר בגלל זה. זה גם הגיע לשלב שלא באתי חודשים שלמים לבית ספר שלי, אז החליטו להעיף אותי בסוף.
המצב של אמא שלי רק הלך והתדרדר, היא עמדה בהרבה לחצים נפשיים, היא מאוד דאגה לי ולא יכלה לעשות הרבה בגלל המצב שהיינו בו. סיפרתי לה שהעיפו אותי מבית ספר וזה רק גם למצב שלה להחמיר. ידעתי כמה קשה היא עבדה כדי לגדל אותי כמו כל ילד רגיל וללמוד בבית ספר כמו כולם...
יום אחד התקשרו אליי מבית החולים, אמרו לי שאמא שלי נמצאת שם ושאגיע מהר. ברגע ששמעתי את זה הגעתי הכי מהר שרק יכולתי. כשהגעתי ראיתי את אמא שלי שוכבת במיטה של הבית חולים מחוסרת הכרה. התיישבתי לידה והחזקתי לה את היד.
"אתה הבן שלה?" אחד הרופאים נכנס ושאל. "כ.. כן" עניתי בגמגום וכמעט בכיתי. "אמא שלך איבדה הכרה כשהיא הייתה בעבודה, עשינו לה בדיקות וגילינו שיש לה מחלה נדירה שפוגעת בתפקוד של הלב והשרירים... לא נשאר לה הרבה זמן לחיות. אני מצטער" הרופא אמר ויצא מהחדר.
לא ידעתי מה לעשות, הרגשתי כל-כך חסר אונים. ההרגשה שהבן אדם היחיד שנמצא שם בשבילך הולך להיעלם, היא הרגשה שמאוד קשה לתאר. הרגשתי כאילו מישהו חונק אותי בצוואר שלי ולא נותן לי לנשום. הייתי שם בשבילה עד הרגע האחרון, חיבקתי אותה ושימחתי אותה. ראיתי כמה כאב לה, אמא שלי הייתה אישה חזקה, היא לא נשברה עד הרגע האחרון. היא תמיד הייתה וגם תמיד תהיה המודל לחיקוי שלי". אמרתי בקול חלש וסיימתי לדבר.
הרגשתי שדמעה זולגת לי במורד הלחי, רציתי לעזור אותה אבל פשוט לא יכולתי, אף פעם לא באמת סיפרתי למישהו את זה, גם לא לדינה, זה תמיד היה סגור בתוכי ועכשיו זה התפרץ כמו הר געש
שלי נגבה לי את הדמעה מהלחי בדיוק באותה צורה שעשיתי לה, ואז היא נתנה לי נשיקה על הלחי. "אני רוצה להראות לך משהו" אני אמרתי לה. קמתי והושטתי לה את היד שלי. יצאנו מהקרון והיינו בדרך אל החדר איחסון.
*נקודת מבט - אלי*
"וככה התקבלתי ל"מטריה" מייקל אמר. "וואו, איזה סיפור!" אמרתי מופתעת. "כן, תמיד רציתי להיות חייל. חלמתי על זה מגיל קטן, מהרגע שקיבלתי את ההזדמנות תפסתי אותה בשני הידיים" מייקל אמר בחוסר אכפתיות. "איך לא שמעתי את הסיפור הזה כבר קודם, אני מבינה כמה לא הכרתי אותך" אמרתי לו. "כן אבל בקטנה, אני לא אדם כל-כך פתוח. אני רק עושה את העבודה שלי, להוציא אתכם מפה" הוא ענה. "טוב, אחרי מה שקרה אני כבר מרגישה בטוחה" עניתי לו בחיוך. "אחרי שהכרנו אני הולך לבדוק מה עם שאר החבר'ה" הוא אמר ויצא מהקרון.
ישבתי ובהיתי בחלון הקרון. ראיתי את דינה מחפשת משהו בקופסאות של הציוד של מייקל, תהיתי לעצמי מה היא מחפשת שם ולמה היא מחטטת בדברים של מייקל.
*נקודת מבט - טום*
הגענו לחדר האיחסון שם היו התיקים שלנו, פתחתי את התא הקטן של התיק שלי והוצאתי משם את הצמיד שלי. זה היה צמיד עם כיתוב עליו. "את רואה את הצמיד הזה? זה הדבר האחרון שנשאר לי ממנה" אמרתי והושטתי לה אותו. היא קראה את הכיתוב שהיה על הצמיד - "Never stop dreaming".
"כן, זה מה שאמא שלי תמיד אמרה לי כשהייתי קטן. אף פעם לא להפסיק לחלום, החלומות שלנו הם מה שהופך אותנו למי שאנחנו" אמרתי לה. "וואו, אמא שלך נשמעת מקסימה" היא אמרה בזמן שהיא ממשיכה להסתכל על הכיתוב של הצמיד.
למרות כל מה שעברתי, עם כל המכשולים והקשיים, עם כל מה שקרה הצמיד הזה תמיד הזכיר לי שיש צד טוב. הוא הזכיר לי אף פעם לא להפסיק לחלום על עתיד טוב יותר.