Harry's POV.
שחור. כל מה שראיתי היה שחור.
חמצן היה נראה כמו הדבר הכי קשה להשגה באותו הרגע. האחיזה של מייקל בצווארי רק התחזקה מרגע לרגע.
אבל אתם יודעים מה כאב יותר מריאותי הנזקקות לאוויר? יותר מציפורניו המחודדות שחדרו לעורי?
העובדה שלואי צופה בכל צעד שלו כרגע. העובדה שאני לא שם בשביל להגן עליו, שהוא צריך לסבול ולראות אותי מאבד את נשימתי האחרונה. זה כל מה שהעסיק אותי כרגע.
פקחתי את עיניי בערפול, מביט בלואי מכודרר לכדור רועד על הרצפה, ובפניו הזועמות של מייקל. אגרופו היה כל כך קרוב ללהכות בי בכל הכוח. זה מה שישבור אותי לגמרי. זהו זה.
משום מה, לא יכלתי לשמוע כלום.
אז עצמתי את עיניי, מתכונן למצופה לבוא, כשבבת אחת חבטה רועשת נשמעה, והאחיזה בצווארי נשמטה.
התמוטטתי אל הרצפה, נושם בכבדות. הדבר הראשון שפלטתי כשפקחתי את עיניי היה שמו של לואי. אם קרה לו משהו, אני לא יודע איך אחיה עם עצמי יותר בידיעה שלא הייתי שם בשביל להגן עליו.
אבל מה שראיתי היה כל כך הרבה יותר שונה ממה שציפיתי.
מייקל שכב חסר הכרה על הרצפה, כשמעליו עמד לא אחר מאשר אוסטין.
״אוסטין?!״ עזרתי ללואי לקום, שנינו עדיין מתנשפים ונדהמים ממה שקרה. האם הוא הרגע עילף את מייקל?
״אתם בסדר? אלוהים, הוא כמעט הרג אותך!״ אוסטין היה היסטרי, אבל לואי היה עוד יותר. הוא נצמד לגופי בעודו רועד. ״חשבתי שאיבדתי אותך״ היה מה שמלמל שוב ושוב לחולצתי.
״אנחנו חייבים לקחת את התליון ממנו עכשיו ואת המפתח לחדר של קייט״ אוסטין אמר, והתכופף אל גופו חסר ההכרה של אחינו הבוגר.
ברגע שהסיר את התליון מצווארו ושם אותו בידי, תחושת הקלה הציפה אותי וחייכתי, מחבק את לואי שלי לצידי.
״הצלחנו״ הוא אמר, מנשק את שפתי כמה פעמים לפני שאוסטין הודיע שמצא את המפתח.
״מה אם הוא עשה לה משהו?״ גבותיו של לואי היו מכווצות זו לזו ורק רציתי להשכיח ממנו את הדאגה, למרות שדאגתי לא פחות.
״קייט?״ נכנסנו לחדר, ולמזלנו, היא היתה שם. שכובה על מיטה רעועה כשידה האחת כבולה בשלשלאות לתקרה. ״תודה, אלוהים״ היא צווחה בחיוך מלא בהקלה ברגע שראתה אותנו. ״בואו נעוף מכאן״ אמרתי, מפרק בקלות את השלשלאות שקשרו אותה ומושך את כולם החוצה מהמקום הנורא ההוא.
הצלחנו. יצאנו מזה.
❓❓❓❓❓❓❓❓❓❓❓
האם סוף כל סוף סיימנו עם הדרמה?..😏
~JPH