היי, שוב😏
החלטתי להעלות היום עוד פרק, למטה כתוב למה🤗
תהנו🌺
~JPH
-----
״מה הם אמרו?״ הארי קם ברגע שראה אותי יוצא מהחדר. פטרישיה יצאה אחריי והביטה בהארי, לאחר מכן העיפה בי מבט שואל אבל לא התעכבה על זה, ונכנסה.
״הוא חוזר לבראדפורד, עד שירגיש יותר טוב״ השפלתי את מבטי אל אצבעותיי ונאנחתי. מה אני אמור לעשות עכשיו? עבר כל כך הרבה זמן מאז שהמצב באמת היה...רגיל. למה זה לא יכול לחזור להיות רגיל כמו פעם? למה הכל חייב להסתבך כל הזמן? להיכנס לתערובת המסובכת הזאת של אירועים המעורבים בחיים שלי? זה פשוט לא פייר.
״אני מצטער״ הארי לחש, מניח את ידו על כתפי. גיחכתי ללא הומור, ״אתה? מה אתה עשית? הרי זה הכל באשמתי... בגללי רבנו, בגללי הוא ברח, בגללי הוא פאקינג מאושפז כרגע, בגללי הוא מחובר למחטים וצינורות ובגללי הוא עומד להפסיד את השנה האחרונה שלו בקולג׳! בגללי נהרס לו החלום! ולמה? בגלל שאני לא יכול לשלוט בפאקינג רגשות שלי״
שתקתי. שיט. אני באמת אמרתי את זה הרגע. טוב, זה לא היה ישיר כל כך, נכון?
הארי לא יכול לדעת שזה מכוון אליו, נכון? זה יכל להיות כל אחד. זה יכל להיות זאין... אבל זה לא.
״לעזאזל לואי תפסיק כבר להאשים את עצמך, אתה עיוור או משהו?״ הארי הרים את קולו, ידיו באוויר. נשימתי נקטעה. על מה לעזאזל הוא מדבר?
״סליחה. ת-תשכח מזה...״ הוא מלמל לאחר מכן, כתפיו המתוחות נרגעות והוא נושם עמוק ומלקק את שפתיו. ״מה שאני מנסה להגיד הוא, שזאת לא אשמתך. בשום אופן. ותאמין לי, אני יודע איך זה להאשים את עצמך בטעויות של אחרים, ואני יודע איך זה לשמוע מכולם שזאת לא אשמתך, ואני לעזאזל יודע שלא משנה מה כולם יגידו- אתה תהיה בטוח ב-100% שזאת כן אשמתך. אבל הכעס העצמי הזה, לואי, הוא כעס על האחר. כעס שאתה לא מסוגל להוציא, ולכן אתה משכנע את עצמך שאתה אשם כי הכי קל לכעוס על עצמך. הכי קל למצוא את הטעויות שעשית ולהיתקע עליהן. אז תאמין לי כשאני אומר לך, לו׳. זאת לא אשמתך. בכלל.״
לקחתי כמה רגעים לעכל את מה שאמר, לפני שיבבתי בבכי וקברתי את ראשי בטי שירט השחורה שלבש, כמו תמיד. אגרפתי את הבד בידיי ורעדתי לתוך גופו. זרועותיו החזקות נעטפות סביבי וסנטרו על ראשי. ולא חשבתי לרגע על העובדה שזאין שוכב בחדר הסמוך, ועל אמו שסומכת עליי יותר מהכל. כי כאב לי, כאב לי להכחיש כבר הכל. כאב לי להכחיש את הרגשות להארי, ואת הרגשות שהולכים ונעלמים כלפי זאין.
כל מה שהייתי צריך כרגע היו זרועות חזקות שיחזיקו אותי. שימנעו ממני את הנפילה. נשמתי לריאותיי את הריח של הארי, לפני שמלמלתי לחולצתו. ״ב-בוא... בוא נחזור לחדר...״
❓❓❓❓❓❓❓❓❓❓❓
אוקיי לא קורה הרבה בפרק, (ובגלל זה החלטתי להעלות אותו גם היום - ביחד עם פרק 36 - כדי שלא תתבאסו), אבל זה באמת פרק חשוב.
הדברים שהארי אומר ללואי, על זה שזאת לא אשמתו, אתן מסכימות איתם? באמת הכי קל להאשים את עצמך בטעויות של אחרים?
יום שלישי שמח אהובות☺️🌻
~JPH
YOU ARE READING
M O N S T E R // Larry Stylinson 🐾
同人小說״יש בבחור המתולתל, הגבוה והחיוור הזה משהו. ואני עומד לגלות מהו.״ //או// לואי חשב ששום דבר יותר לא ישתנה בחיים שלו. הוא אולי אפילו קיווה לכך. היתה לו מערכת יחסים יציבה, וציונים טובים. אך כל זה התנפץ לו בפנים... בדרך הכי חיובית שיש. ----- היי! אם קר...
