הלכתי במסדרון, חולף על פני עשרות פרצופים. חלקם מוכרים, חלקם פחות.
אני לא מאמין שאחרי כריסמס אני מסיים ללמוד באוניברסיטה ויוצא לחיים... לחיים האמיתיים.
אני מקווה להיות מורה לספרות, בתקווה שבתי ספר יקבלו אותי יום אחד. זה יהיה מדהים! תמיד אהבתי ילדים, וללמד היה החלום שלי.
״ס-סליחה?״ הסתובבתי למשמע הקול, אל מולי עומד נער צעיר, שיערו חום ומתולתל והוא לובש משקפיים. הוא חתיך, אבל גם משדר תמימות ואינטיליגנטיות. (דיי לואי)
״כן?״ חייכתי חיוך קטן אל הנער הלא מוכר. ״אתה יודע במקרה איפה כיתת ספרות?״ הוא שאל. זה היה מעט משונה לפגוש במישהו בעל מבטא שהוא לא בריטי באקדמיה בלונדון. הוא... אוסטרלי?
״כן, בוא איתי אני בדיוק הולך לשם״ הצעתי והוא הנהן בחיוך. התחלנו ללכת לכיוון הכיתה. ״אני אשטון, דרך אגב.. אני נכנס בשנה הבאה לשנה הראשונה שלי והיום הוא יום פתוח״ הוא הסביר. עכשיו הבנתי! בגלל זה יש פה כל כך הרבה אנשים שאני לא מכיר...
״אני לואי, אני מסיים השנה את השנה השלישית שלי״ משכתי בכתפיי והוא פער את פיו. ״אתה שמיניסט? הו, אני מצטער, פשוט... אתה נראה צעיר יותר וחשבתי... לא משנה, אני אפסיק לדבר״ הוא הסמיק והסיט את מבטו. הוא דיי חמוד, למען האמת. כמו חתלתול קטן..
״זה בסדר, אומרים לי את זה הרבה״ גיחכתי, גורם לו להרים את מבטו ולחייך בהקלה.
״זה פה, אתה יכול לשבת לידי״ אני מחווה על הכיתה ואנחנו מתיישבים בשורה השלישית.
״אני מצטער, אבל אני חייב לשאול--״
״זה המבטא שלי, נכון? אני מסידני״ הוא קטע אותי וצחקק, גיחכתי גם בהקלה. ״ניחשתי... אז, מה אתה עושה באוניברסיטה בלונדון?״ תהיתי.
יש אוניברסיטאות כל כך הרבה יותר טובות באוסטרליה, למה שהוא יבוא ללונדון הקודרת לשלוש שנים ואולי יותר?
״דודה שלי מנהלת את האוניברסיטה, אז אחרי שאמי נפטרה לפני שנה, דודה שלי לקחה עליי ועל האחים שלי את האחריות...״ הוא השפיל מעט את מבטו. ״אני מצטער...״ מלמלתי בנחמה. אז גברת ריין היא הדודה שלו?
״כן.. אמ, לואי? האיש הזה נועץ בנו מבטים, אתה מכיר אותו?״
אשטון לחש לפתע, מחווה עם עיניו לכיוון דלת הכניסה. אני מסובב את מבטי ורואה את הארי, חיוך מיד התפשט על שפתיי ומבטו של הארי התרכך מעט. הוא הרים את גבתו וסימנתי לו לבוא.
״מה אתה עושה?!״ אשטון לחש לי, אך התרחק מיד כשהארי הגיע... אלוהים, הבחור חייב להחליף את הפרצוף המאיים והרציני הזה שלו כשהוא פוגש אנשים חדשים.
״האז, זה אשטון, אשטון זה הארי, החבר שלי״ הכרתי ביניהם בחיוך, ולבי דילג על פעימה כשהצגתי את הארי כחבר שלי. בן זוגי. ההוא שאני אוהב. זאת הרגשה שאין כמוהה.
״היי״ אשטון חייך אל הארי שרק כיווץ את גבותיו. ״לא ראיתי אותך כאן השנה״ אלוהים, למה הוא חייב להיות כזה גס רוח?
״אשטון ילמד פה שנה הבאה, זה יום פתוח היום״ הסברתי לפני שאשטון יוכל להגיד מילה ולהוסיף למצב המביך. כבר שמתי לב שהוא לא ממש טוב עם מילים...
״מגניב״ הארי ענה, מבטו לא יורד מהבחור המסכן. למה הוא ככה?!
״הארי, לאב, השיעור מתחיל עוד דקה״ אילצתי חיוך לכיוונו, מסמן לו לצאת מהכיתה לפני שהמצב יהיה מוזר יותר. הוא התכופף ותפס את שפתיי בנשיקה מפתיעה, נושך בעדינות את שפתי התחתונה לפני שעוזב את הכיתה בקלילות, משאיר אותי סמוק ולא-נוח, ואת אשטון מובך. אוי הארי... אני בחיים לא אבין למה אני אוהב כל כך את ההתנהגות הזאת שלו...
❓❓❓❓❓❓❓❓❓❓❓
סליחה נו הייתי חייבת להכניס את אשטון
בכל מקרה, למי שלא לומדת בשישי(כמוני), איך היה לכן היום הראשון ללימודים? חוויות? אם אתן צריכות מישהי אנונימית לדבר איתה בנוגע להכל אני כאן🙋🏼 חשוב לי לתת למי שתרצה מענה כי זה המעט שאני יכולה לעשות, הרי אתן הקוראות הכי טובות שיש!🌺
אז בהצלחה לכולנו השנה, ואנחנו מאוד קרובים לשחרור של לארי אז נתפלל לכך🙏🏼
שבוע מקסים,
~JPH