הלכנו יותר לתוך היער. כל צעד שאנחנו צועדים מרחיק אותנו יותר מהאוניברסיטה.
לפתע, נשמעה צעקה מתוך היער. ״תעזרו לי!״
״שמעת את זה?״ פערתי את עיניי והסתובבתי אל הארי, שכיווץ את גבותיו והצמיד אותי יותר לגופו. ״בבקשה!״ הצעקה העמומה נשמעה שוב.
״מה לעזאזל...״ הארי מלמל לפני שמשך אותי לכיוון הקול. ״מ-מה אם זה מסוכן?״ התנשפתי, גרוני מרגיש חנוק מהלחץ וגופי דרוך. ״אל תהיה אידיוט, לואי. אני אמות לפני שאני אתן למישהו לפגוע בך״ הוא הביט לי בעיניים, מבטו רציני לפני שהמשיך ללכת כשידי בידו. ״אל תגיד את זה הארי, אל פאקינג תגיד את זה.״ חשקתי את שיניי, אבל לבי בכל זאת פרפר במקומו.
לפתע, איש התקרב וצלע לכיווננו. ככל שהתקרב, כך פניו התגלו.
״ב-בבקשה, אתם חייבים לעזור לי״
״אוסטין?!״ אני והארי אמרנו בפה אחד. הבטנו אחד בשני במיידיות. זה היה אוסטין, השותף הקודם של זאין שעזב את האוניברסיטה!
״איך אתה מכיר את אוסטין?״ שאלנו שוב ביחד. ״שיט...״ אוסטין מלמל, גורם לשנינו להחזיר את תשומת הלב אליו כשהוא מעד וכמעט נפל, אך הארי תפס אותו והשעין אותו עליו. ידו השמאלית היתה מדממת, וכל חולצתו ספוגת דם גם כן. פניו נראו שרוטות, כאילו חיה כלשהי תקפה אותו. עיניו הירוקות של אוסטין היו פעורות ומפוחדות.
״מה לעזאזל קרה לך?״ שאלתי, מנסה להסדיר את נשימתי. ״ה-הם...העיניים שלהם... פאק...״ הוא נאנק בכאב, תופס את בטנו ונשען עוד יותר על הארי. ״מי זה הם?!״
״זה לא משנה, צריך לטפל בו״ הארי ענה במהירות, מהדק את אחיזתו באוסטין ומתחיל לצעוד חזרה לכיוון האוניברסיטה. ״א-אבל---״
״לואי, צריך לטפל בו.״ הארי הביט בי בלסת חשוקה, משתיק אותי. עיניו בערו והחזה שלו עלה וירד במהירות. הוא היה נראה נסער כל כך, וכל מה שרציתי כרגע היה להרגיע אותו. לקחת ממנו את כל הלחץ והכאב ורק לגרום להכל להיות בסדר.
״א-אוקיי״ לחשתי, ושתקתי כל הדרך למעונות.
ברגע שהגענו לחדר של הארי, הוא השכיב את אוסטין על הספה, מוריד את חולצתו במהירות. עדיין לא הבנתי איך הארי הכיר את אוסטין. הרי הוא היה השותף הקודם של זאין, לפני שהארי הגיע... אולי זאין סיפר לו עליו? אבל אם כן, איך הארי זיהה אותו לפי המראה?
״לעזאזל...״ בהינו בפצע המדמם בבטנו של הבחור המסכן, שכיווץ את עיניו בכאב ונאנק בסבל וייסורים. ״זה נראה כמו נשיכה״ פלטתי, והארי הביט בי, ״כן... אתה יכול להביא לי את ערכת העזרה הראשונה מהארון במקלחת?״ צייתתי לו והבאתי את הערכה במהירות. הארי הוציא משם צמר גפן וחומר חיטוי.
״זה עומד לכאוב כמו גיהינום״ הוא מלמל לפני שהניח את זה על הפצע המדמם. אוסטין צרח בכאב וקימר את גבו. ״הו אלוהים הו אלוהים״ כיווצתי את עיניי בפאניקה והחזקתי בידו של אוסטין, מנסה להרגיע אותו. אף פעם לא הייתי טוב במצבי לחץ, אז אני רק מודה לאלוהים על זה שהארי פה איתי, לטפל במצב. כי בלעדיו, כנראה כבר הייתי מתעלף...