״מר טומלינסון? שאלתי אותך שאלה״ הפרופסור העיר אותי ממחשבותיי והסמקתי עמוקות, כל העיניים הופנו אליי. ״ס-סליחה, אתה יכול לחזור עליה בבקשה, אדוני?״ אמרתי, מנסה להוציא את עצמי מהמצב המביך. ״זאת כבר הפעם החמישית בשיעור שאתה ככה, טומלינסון. תישאר לדבר איתי בסוף השיעור בבקשה״ הוא אמר ללא רגש והמשיך בשיעור. וואו. זה בדיוק מה שהייתי צריך. ואני בכלל תכננתי ללכת לבקר את זאין היום, אבל כנראה שזה לא יקרה. הבנתי שכבר אין לי יותר מה להפסיד, אז המשכתי לשקוע במחשבות שלי בלי לשים תשומת לב למהלך השיעור.
-----
״הוא לא יכול להיות פאקינג רציני״ ליאם גילגל את עיניו כשסיפרתי לו על הריתוק שהפרופסור בכבודו ובעצמו נתן לי. הלכנו לכיוון חדר הריתוק כי ביקשתי ממנו שילווה אותי לפני שהוא הולך לנייל. ״אני יודע, נכון? זה כל כך מטומטם״ גנחתי בעצבים וליאם תפח על גבי, ״אתה תהיה בסדר אחי, תהיה חזק.״ הוא אמר לפני שנטש אותי, ונכנסתי לחדר הריתוק.
״הארי? מה לעזאז---״
״ששש! שקט!״ המורה קטעה אותי בכעס וחזרה לישון בכיסא שלה. סתמתי את פי והבטתי בהארי במבט מבולבל ושואל.
״אני יכול לשאול אותו דבר גם לגביך״ הארי לחש בחזרה כשהתיישבתי לידו. היינו היחידים בריתוק, חוץ מהמורה שנחרה בכיסא שלה ולא שמה לב אלינו. ״הפרופסור המטומטם טען שאני ׳לא מתנהג כמו תלמיד ראוי׳״ חיקיתי את קולו בזלזול וגילגלתי את עיניי. הארי גיחך בשקט.
״אולי אם היית מקשיב בשיעורים זה לא היה קורה״ הארי פלט בשקט. רציתי לומר לו שזאת אשמתו, שהוא מה שהסיח את דעתי, אבל במקום זה סתמתי את פי וגילגלתי את עיניי.
״אז מה עושים ב...ריתוק?״ שאלתי לאחר כמה דקות, והארי פער את עיניו והרים את ראשו ששכב על השולחן. ״אתה פאקינג צוחק עליי? בחיים לא היית בריתוק?״ הנדתי בראשי לשלילה.
״ומה הפך אותך לילד רע פתאום, טומלינסון?״ הארי תהה בגיחוך ומשכתי בכתפיי בחיוך קטן. ״כולם אמרו לי שזה זאין, אבל אני חושב שאם השתניתי, זה מסיבה כלשהי שהייתה מתממשת גם בלי השפעות מהסביבה״ פלטתי בנשימה אחת והארי נראה אבוד במילותיי. ״זה היה בצחוק... אלוהים... אבל אני חושב שאתה צודק״ כיווצתי את גבותיי. ״באמת? וואו... אתה הראשון״ מלמלתי והארי השפיל את מבטו בחיוך. ״אז איך תכננת לברוח מפה?״ הארי שאל. פערתי את עיניי, הוא רציני? המורה יושבת ממש לידינו והוא מדבר על לברוח? הוא רוצה שזה יהיה הסוף שלנו?
״אני צוחק! אלוהים, הפרצוף שלך!״ הארי החל לצחוק בקול וחיוך קטן התפרש על פניי. הגומות שלו, כמה שרציתי לתקוע בהן את אצבעי. רגע... מה? לא. לא לא לא.
״אידיוט״ מלמלתי בחיוך קטן והורדתי את עיניי. ״אתה יודע, אתה בכלל לא מה שחשבתי שאתה״ פלטתי. והארי ליקק את שפתיו והרים גבה אחת, ״ומה בדיוק חשבת שאני, טומלינסון?״ הוא גיחך ונשכתי את שפתי כל כך חזק, שכמעט יכלתי לטעום דם בפי. ״אני לא יודע... איזה מפלצת , אבל עכשיו, אני יודע שאתה רק גוש גדול של מרשמלו מתוק, ולא יותר מזה״ צבטתי את לחיו בקלילות, והו נצבעו באדום בהיר. אני לא מאמין בכלל שפחדתי ממנו בהתחלה...
❓❓❓❓❓❓❓❓❓❓❓
אני חייבת להגיד שהפרק הזה מאוד מתחבר לי למצב עכשיו במדיה.
איך שכל הרשתות החברתיות, הטלוויזיה והעיתונים, מציגים את הארי כסוג של ״הסלב האידיאלי״, וומנייזר, כלומר רודף שמלות. מזיין והולך מה שנקרא.
אבל רק המעריצים יודעים מי הוא באמת, וכמה כל מה שאומרים עליו כל כך לא נכון, הרי בהופעות הוא מסתובב עם דגלי גאווה על הגב שלו וצועק דברים על אהבה, הוא רוקד וצוחק ומספר בדיחות טוק טוק לא מצחיקות כי זה מי שהוא באמת.
והדבר שהכי מעצבן אותי בעולם זה לשמוע על הארי עם בנות. כי גם אם הוא היה סטרייט, הוא בחיים לא היה מתנהג לבנות איך שמתארים שהוא מתנהג.
בכל מקרה, מקווה שנהניתן מהפרק, שבוע טוב, ונתראה בשלישי❤️🌺
~JPH