סגרתי את הדלת בעדינות ובשקט, בעודי נכנס לדירה של זאין והארי. כבר התחיל להחשיך, ועד עכשיו הייתי ביער. אני מקווה שהארי לא חזר עדיין...
אך בדיוק כשהסתובבתי, הוא עמד מולי, שלוב ידיים. ״איפה היית?״
״שיט! הבהלת אותי, אלוהים..״ הנחתי את ידי על לבי, אבל הבעתו הרצינית לא השתנתה. ״אתה מודע לזה שיכל לקרות לך משהו? אני אמור להיות אחראי עליך! לעזאזל, לואי.״ הוא נאנח והניד בראשו. ״ועכשיו אני מרגיש כמו הפאקינג אמא שלך. למה לא לקחת איתך לפחות פלאפון?״
״אתה מגזים, הארי. הדבר היחיד שיכל לקרות לי זה התקף לב כי אתה שקט כמו דג״ גילגלתי את עיניי ועברתי אותו, מתיישב על הספה. למרות שהוא דאג יותר מידי, לא יכלתי להכחיש שזה היה סוג של חמוד בעיניי...
״מצחיק״ הוא נאנח והתיישב לידי. ״נהנית, לפחות?״ הוא שאל והבטתי בו בגבות מכווצות, ״אני מניח... הייתי צריך לשחרר כמה מחשבות מהראש שלי ו... היער נראה כמו מקום טוב לעשות את זה בו״ משכתי בכתפיי והוא ליקק את שפתיו, עיניו הירוקות עדיין נעוצות בי אך מבטי מושפל.
״אפילו לא הספקתי לדבר איתך על כל מה שקרה״ הוא לחש, והדבר הבא שקרה גרם ללבי לחדול מלפעום ולעיניי להיפער.
הארי הושיט את ידו והעביר קצבת שיער מאחורי אוזני, גורם לי להביט בו במיידיות. כשהלב שלי חזר לפעום שוב- הקצב היה פי חמש יותר מהיר ממקודם. אלוהים, מה לעזאזל קורה לי?..
״ז-זה-״ בלעתי רוק, לא מסיט את עיניי מעיניו, ״-בסדר..״ הגרון שלי הרגיש פתאום כל כך יבש, והבטן שלי התהפכה. אסור לי להרגיש ככה. יש לי חבר, יש לי את זאין. אני מחוייב לזאין.
״רק... אם אתה צריך לפרוק- אני פה״ הארי חייך חיוך קטן, ושפתי התחתונה נכנסה לבין שיניי, נעצתי אותה בחזקה כדי להחזיק את הרגשות בפנים, ובמקום מלמלתי ״תודה״ והדלקתי את הטלויזיה כדי להפיג את המתח.
״אני מזמין לנו אוכל סיני לארוחת ערב, מה להזמין לך?״ הארי שאל ברכות, טון שלגמרי לא התאים לבחור המתולתל, והבטתי בו בחיוך עדין. ״האמת שאני לא רעב כל כך. אני חושב שאני אלך לישון מוקדם היום, גם ככה יש לי מחר שיעור על הבוקר״ קמתי מהספה, מרגיש את עיניו הירוקות עוקבות אחריי בעודי מתקדם לחדר השינה של זאין. ״אבל לא אכלת גם צהריים״ קולו של הארי היה מודאג וגבותיו מכווצות, שלחתי אליו חיוך עייף. ״אני מצטער שאתה צריך לאכול לבד... אני פשוט לא מרגיש ממש טוב ו--״
״זה בסדר״ הארי העביר את ידו בשיערו וחייך בנחמה ״אתה בטוח שהכל טוב? תדבר איתי על זה״ הוא אמר וקם לכיווני. התחלתי להרגיש אי נוחות מחלחלת בתוכי והשפלתי את ראשי. ״כ-כן, הארי. אל תדאג״ מלמלתי, וקפאתי כשהרגשתי את מגע ידו על זרועי, וידו השניה הרימה בעדינות את סנטרי. הוא הצליב את מבטינו ומבטו מסוקרן, כאילו חיפש בעיני איזשהו סימן. גופי קפא, והייתי משותק למגעו.
״אני רק רוצה שתדע שאני כאן״ הוא אמר בשקט ושחרר את מגעו. ברגע שידו עזבה את סנטרי, אספתי את כל הכוח שבי כדי לנתק את עיניי מהירוק בעיניו ולחזור להביט בכפות רגליי.
״תודה, הארי״ פלטתי וגירדתי בעורפי במבוכה. ״אבל אתה באמת לא צריך לעשות את כל זה בשבילי... אני לא צריך רחמים. זאין צריך.״ אמרתי בהחלטיות והבטתי שוב בהארי. ״זאין עשה משהו מפגר, בלי לחשוב על הדבר היקר לו ביותר בעולם. לואי תפסיק לשים את כולם מעליך, יש לך גם רגשות שחשובים בדיוק כמו הרגשות של האנשים הסובבים אותך ואפילו יותר״
שתקתי. הארי באמת אמר את זה הרגע? אני לא יודע למה, אבל דמעה אחת חמקה מעיניי ללחיי. ״אני באמת צריך ללכת לישון״ אמרתי בקול חנוק והסתובבתי ללכת לכיוון החדר. ״לילה טוב״ הארי מלמל בשקט והרגשתי את עיניי רטובות ושורפות מדמעות כשנכנסתי למצעים. לא בגלל מה שהארי אמר, ולא בגלל מה שקרה לזאין. אלא בגלל שהמצב בו הארי עמד ביני לבין זאין, הפך למצב שבו זאין עומד ביני לבין הארי.
❓❓❓❓❓❓❓❓❓❓❓
אוקיי, פרק מסובך ועם הרבה משמעות. מה הבנתן מהמשפט האחרון? ולמה לואי כל כך מפחד מזה?
~JPH