התחלה חדשה

פרק 39

"את בטוחה בזה?" לורן שואלת אותי.
אני מסתכלת על הדלת.
"לא"
אני לא מסוגלת.
"הוא בגד בך.בשלב כל כלשהו תצתרכי לדבר איתו."
המילים שלה צורבות לי כמו אש.
"אבל אני לא יכולה להתמודד איתו" אני אומרת.
גופי רועד.
אני פוחדת להיפגש איתו.
אני פוחדת מלהסתכל עליו עוד פעם.
אני פוחדת שיכאב לי כמו שכאב לי כשראיתי אותו עם מישהי אחרת.
חשבתי שבאותו היום על החוף כשהוא אמר לי שהוא אוהב אותי הוא התכוון לזה.
אני פוחדת שיכאב לי כמו שכאב לי לגלות שנייתן חסר עמוד שדרה,שיעשה הכל לסיירה,רק בשביל שתסלח.
אני מתגעגעת לאנשים שלא קיימים.
לפיט שנפגשתי איתו,הביישן שאיחר לאוטובוס,והאהוב שנישקתי בחוף הים.
ומתגעגעת לנייתן שחיבק אותי,כשרקדנו יחד,לנייתן שסימן לי עם השפתיים לרקוד כשלא יכולתי לזוז ומוזיקה רעמה ברמקולים.
שני אנשים שצבועים באותה רמה כמו השיער של לורן.
"את חייבת"
היא משפשפת את ידי בחיבה.מנסה לאזור הי אומץ.
אני צריכה את האומץ הזה.
"אני חייבת" אני אומרת בשקט.
אני פותחת את הדלת.צמרמורת חולפת בגפי.
זה מרגיש רע כל כך.אבל אני צריכה את זה.
אני מסתובבת.
לורן נופפה לי לשלום ואמרה"את אמיצה ילדה".
חייכתי ונופפתי אליה.
ואז הסתובבתי והלכתי.
למצוא את האומץ שבי.
• • • • • • •
נכנסתי לסטודיו בשקט.
מייבל שוחחה עם ג׳רמי,וגרג דיבר בטלפון.
לא ראיתי את פיט בשום מקום.
נכנסתי וקיבלתי נפנוף לשלום ממייבל,אשר שבה לשיחה מייד לאחר מכן.
נכנסתי לחדר שידור והתיישבתי במקומי.
היה מן שקט כזה מעיק.
לקחתי פתקית קטנה וסגולה ושרבטתי עליה להבות בעט פיילוט אדום להבות.
בראש שלי התנגן לו השיר
׳love the way you lie׳
של ריהנה.
זמזמתי את הפזמון והוספתי דמות קטנה שעלתה באש.
"That's all right,because I love the way you lie..."
זמזמתי לעצמי את הראפ,יודעת שזה נשמע רע.
"היי אן" גרג התיישב לצידי והסתחרר עם הכיסא בסיבובים.
הוא נעצר ונעץ בי מבט.
"מה קורה?"
"כלום" עניתי באדישות.
"כן..בטח" הוא אומר.
אני מרימה מבט.
"למה זה כל כך מעניין אותך מה הבעיות שלי?" אני שואלת בכעס.
"כי ככה את תהיי בשידור,ואני לא אוכל להגיד כלום כדי לא לעצבן אותך" הוא מחייך.
אני מרימה גבה."אני לא מעוצבנת ו,או,עצבנית." אני אומרת.
לא.
אני מרגישה חסרת אונים.
פוחדת להתעמת עם פיטר.
"תוכיחי לי" הוא מחייך בשרמנטיות.
"אתה מתחיל איתי?"
"אני לא בחור של בחורה אחת,אז רוב החברות שהיו לי שרדו שבוע גג" הוא אומר.
"זה מסביר הרבה" אני אומרת ומסובב את הכיסא כדי להיות עם הפנים מולו.
"כמו מה?" הוא צוחק.
"כמו העובדה שיש לך עודף ביטחון עצמי,מספיק כדי לשאול מישהי עצבנית מה עובר עליה" אני אומרת ומחייכת חצי חיוך.
"את אמרת" הוא מרים ידיים.
אני צוחקת.מרגישה הקלה מכל המתח הזה מלדבר עם פיטר.
אני פשוט הופכת הכל להרבה יותר מדי קשה.
"כנראה זה משוטף לכל הבחורים במיאמי" אני צוחקת במרירות.
אני נעמדת והולכת לדלת.
כשאני נכנסת לשירותים הם ריקים.אני ניגשת לכיור ושוטפת פנים.אני מסתכל במראה ותוהה לעצמי על זה שאני מכוערת.
השיער שלי חסר ייחוד,חום וישר.
האף שלי קצת סולד,ונפוח.
ועיניים שלי קצת מלוכסנות,על זה אני לא מתלוננת. אבל הצבע הכחול שלהן רודף אותי.
הצבע עור שלי לא מובן.לא שזוף,ולא חיוור.
משהו מפחיד ומחוצ׳קן.
הגוף שלי שמן.הצלעות רחבות ואני צריכה להכניס את הבטן כדי להיראות שטוחה.
הרגליים שלי שמנות והידיים נפוחות.
אני מכריחה את עצמי להסתכל במראה ולהאמין שאני יפה.
"את יפה" טני לוחשת
לעצמי.
"הוא לא בגד בך בגלל שאת מכוערת,ממש לא" אני לוחשת לעצמי בחוסר אמון.
אני לא מאמינה במה שאני משכנעת את עצמי.
אני שוטפת פנים ומהר יוצאת משם.
רגשות אשם רודפים אותי.
אני אשמה . אני מרגישה בזה.
אני לא שמרתי על קשר,והוא החליט שזה נגמר.
או שאולי זה בכלל לא בגללי?.
אני נכנסת לחדר ההקלטה ורואה שם את פיטר.
הוא מסתכל אליי ומחייך.
אני מביטה בו מבולבלת.
הוא מתקרב אלי ומחבק אותי.וטז מקרב את שפתיו לשפתי.
אני פוערת עיניים בהפתעה ודוחפת אותו.
"היי,מה זה צריך להיות בייב?" הוא שואל וצוחק בצורה מוזרה.
הוא מגרד את כתפו ורגלו רועדת.
"מה זה צריך להיות?" אני קוראת בהפתעה ובתדהמה.
"מה זה צריך להיות?!" אני צועקת בכעס.
"אני זו שעושה משהו לא נכון?אני?!" אני צועקת בכעס.
"היי,בייב,מה קרה?" הוא שואל ומחייך חיוך עייף ושמח.
משהו מוזר בחיוך הזה.
"מה קרה לך" אני אומרת בגעס.
"אני ראיתי אותך,עם הבלונדה המפגרת ההיא" אני צועקת.
פיטר מחוויר.
"על מה את מדברת?" הוא מנסה להתחמק.
"אתה יודע על מה אני מדברת.אם אתה לא יכול להיות מחויב אז אל,פשוט אל תגיד לי שאתה אוהב אותי ואז תרוץ לאיזה זונה בלונדינית ותהיה איתה".
"היי,סאלי לא זונה" הוא אומר וצועד לאחור בחוסר משקל.
אני פוערת עיניים בכעס וכאב.
הוא כבר לא מכחיש את זה.
אבל זה אפילו כואב יותר.
אני מחטיפה לו סטירה ומשאירה אותו מבולבל בסטודיו,רצה לבלות לפני שהדמעות יטשטשו לי את שדה הראיה.
• • • • • • • • •
ישבתי עשר דקות בחוץ ובכיתי.
אחרי זה ,מייבל באה ואמרה לי שהשידור מתחיל.
חיכיתי עוד כמה זמן.אני כבר לא זוכרת כמה,ולבסוף הבנתי שאני אצטרך להתמודד איתו.
כי אם כבר התחלתי אז צריך לסיים.
אני צועדת לסטודיו,נכנסת דרך הדלת האחורית ועוברת במסדרון ונכנסת לסטודיו הקלטות.
אני נכנסת על קצות האצבעות ומתיישבת במקום שלי.
מייבל מרימה לי אגודלים לאות חיוב ואני מהנהנת.
אני מתעלמת מפיטר,ממשיכה בתפקיד שלי ומתעלמת ממנו.
עוברות כך שעתיים.בהפסקת חדשות אוטומטית אני מורידה את האוזניות והולכת למרכז בקרה כדי לדתות מים.
כשניגשתי לקחת כוס נתקלתי בפיטר שעמד וחסם לי את הדרך.
"זוז" אני אמרתי לקור.
"אן,באמת,תני לי להסביר" פיטר אומר בקול אומלל.
"קדימה" אני אומרת ומשלבת ידיים.
"זה לא מה שזה נראה" הוא אמר בקול מתחנן.
"אני ממש מאמינה לך" אני אומרת בקרירות.
"זה באמת,לא מה שאת חושבת" הוא נאנח.
"אה באמת,אז מה זה?!" אני אומרת בכעס.מתחילה לאבד את הסבלנות.
"זה... אני לא יכול להסביר" הוא נאנח.
"אז אל." אני אומרת.
אהי דוחפת אותו ולוקחת כוס מהארון למעלה.נעמדת על קצות האצבעות כדי להגיע למדף העליון.
כשאני סוף סוף מגיעה אני דוחפת כלפי את ערימת הכוסות ותופסת אותה לפני שהיא נפלה.
אני מחזירה על קצות האצבעות את בערימת כוסות שנשארו והולכת לפילטר מים.
אחרי שאני שותה הראש שלי מתחיל לזמזם בקול,לטעון שאני צריכה להבין למה הוא עשה את זה.
אני חוזרת לשידור והמחשבה הזרת רודפת אותי במהלך שלוש השעות הבאות.
כשאני יוצאת מהבניין בסוף,אני עוברת דרך החניה ושולחת ללורן הודעה שסיימתי.
אני נשענת על הקיר ומתופפת עם האצבעות על הקיר מאחורי.
אני שומעת דיבורים מאחורי הקיר ומתקרבת לפינה כדי לראות מי מדבר.
לפני מתגלים פיטר וגרג.
"..בגלל החומר " פיטר אומר.
"אלוהים" גרג מוחה את פניו בידו "אל תגיד לי שחזרת" הוא נאנח.
"בחיים שלי לא הייתי עושה לה את זה,אבל הייתי חייב והיא אמרה שזה או שה או מכון גמילה" הוא נאנח.
"תקשיב,אני לא בטוח שהיא תשמח כשהיא תגלה את זה.אז או שאתה נגמל,או שאתה מספר לה.ואתה זוכר מה קרה לחברה הקודמת שלך?זרקה אותך" גרג אומר בקול תשוש ועוקצני.
הוא נכנס לרכב שלי ומתניע.אני רצה הרחק מהפינה ונשענת על הקיר בעודי מנסה להסדיר נשימה.
אני רואה את הרכב של גרג מתרחק בכיוון הנגדי ומנסה להבין על מה הם דיברו.