התחלה חדשה

פרק 50

"פיטר?" שאלתי ללא קול.
פניו הופנו לחלון. הוא לא הביט בי ולא ראה שהתעוררתי.
הוא היה לבוש בגדי עזרה ראשונה.
שיערו הזדקר לכל עבר וידו טופפה באיטיות על משענת מיטתי.
החדר היה חשוך כמו מערה, ואורות קטנים סינוורו את עיני.
פחדתי שוב להפסיק לראות אז עצמתי עיניים.
"פיטר?" שאלתי בקול שקט.
אבל הקול כן יצא.
והוא הסתובב בבהלה והתרגשות למשמעו.
פקחתי את עיני לאט לאט.
"אן?" הוא אמר בלחישה צרודה.
מתחת לעיניו היו סימנים לחוסר שינה.
"מה אתה עודה פה?" שאלתי בהיסוס.
"מתקן טעויות" הוא אמר וחייך אלי חיוך מר-מתוק.
את החיוך של פיטר.
"אני אוהב אותך אן.." הוא אומר בהיסוס.
"אני אף פעם לא אמרתי לך את זה, כי חשבתי שזה מובן מאליו" הוא אומר ומישיר מבט.
"אני מצטערת שהתנהגתי כמו כלבה" אני אומרת בשקט.
"פחדתי שתאשים אותי במה שרע לך ושוב אני אהיה לבד" אמרתי.
"אן. אני אוהב אותך. ואני לא מסוגל להאשים אותך בזה. אני עשיתי את הבחירות שלי, אני בחרתי לעשות דברים שחשבתי שיהיו לטובה. יש בחירות שלא קשורות למי שאוהבים" הוא הביט בעיני וניצוץ זעיר של אושר חזר לעיניו.
"עכשיו זה כן קשור. כל בעיה שלך גם שלי" אני אומרת בשקט ומחייכת.
• • • • • • • • • •
הרופאה שנכנסה לחדר התנהגה כאילו אינה מאמינה לפיטר שהתעוררתי.
היא נראתה כמו מישהי ששמעה בדיחה שלוש פעמים וכבר יודעת את הסוף בפעם הרביעית.
היא קופצת לאחור כשהיא רואה אותי.
"צדקת" היא ממלמלת לפיטר.
"אני אביא את המסמכים.." היא הסתובבה בעיניים פעורות והלכה לעמדת אחיות.
כשהיא משאירה אותי ואת פיטר לבד בחדר משתרר שקט נעים.
הוא תופס בקצות אצבעותי בהיסוס, ואני נאחזת בידו בעדינות.
"מה קרה לי בכלל?" אני שואלת. אני שוכרת את הגל. שם זה נפסק.
"ואיך גילית שאני פה?" . השאלות רועשות בראשי כמו אלפי תפיחות כנפיים. אני מתרכזת במה ששאלתי.
"הגל ניפץ אותך על השובר גלים.
כשמצאו אותך, היית מרותשת." הוא עונה ומלטף את ידי.
אני לא מרגישה את שאר חלקי גופי, אבל אני יודעת שאני פצועה בגופי.אני לא מרגישה את גופי, כנראה מרוב תרופות, וראשי מרגיש מעורפל .
"איך מצאת אותי?" אני אומרת. בלחש.
"אני הייתי באמבולנס שטיפל בך.." הוא אומר. ואני חושבת שאני יודעת איך הוא הרגיש.
להסתכל על דבר שלא רוצים לאבד ולעשות הכל כדי להציל אותו.
אני מפנה לעברו את מבטי, ומחשבה מנקרת בראשי.
אולי הוא עשה את זה מתוך רגשות אשם?
הציל אותי מתוך מחשבה שאם לא יעשה זאת, יהיה האחד שכביכול הרג אותי?..
הרופאה נכנסת לחדר בהליכה מתונה, כאילו רוצה להסתער עלי בשאלות, אבל מכריחה את עצמה להיות שקטה ומאופקת.
"שמך אנבל קראונסטון?" היא שואלת.
"כן" אני מאשרת, לא מבינה איך היא ידעה את שמי.
"איך ידעת?" אני שואלת בחשדנות.
"לפי מאגר הנתונים שלך לא מצאנו התאמה לשם שלך, אז שאלנו את הנער שכאן" היא מחווה לעבר פיטר.
"איפה ההורים שלך אנבל?" הרופאה מפנה לעברי את מבטה ושואלת.
אפה הארוך כאילו דורש לחטט בכל דבר.
"לא יודעת" אני אומרת בפשטות. אני מכריחה את עצמי להתמקד בדבריה ולענות את מה שאני צריכה. לא את מה שאני רוצה.
"ממ, אוקי" היא רושמת בטבלה שלה.
"איפה המלווה שלך? הבוחן שלך?" היא שואלת ונועצת בי את מבטה.
אני צריכה לענות "איזה בוחן". אבל אז אני מבינה שהיא מדברת על המאבחן של תנאי השיחרור שלי מהכלא.
האיש שצריך להשגיח עלי מחוץ לכלא.
מעניין איך קריסטין סידרה שה יראה ששוחררנו.
"היא צריכה לבוא עוד מעט" אני אומרת.
פיטר מביט בי בבלבול.
"מב שמה?" הרופאה שואלת ומקמטת את מצחה. כנראה לא מבינה איך יש לי אחד כזה, אם במסמכים שלה אין.
"קריסטינה ביילון" אני אומרת.
מעוותת קצת את שמה של קרי.
"יורשה לי לשאול איפה היא?" היא שואלת.
קולה קר. מצחיק איך שהיא משחקת את עצמה השוטרת הרעה.
"לא" אני אומרת.
"סליחה?" היא אומרת וביטחונה מתערער.
היא עושה את התפקיד של השוטרת בזמן שהשוטרים מגיעים.
"שאלת, עניתי" אני אומרת.
אני מרגישה את התרופות נכנסות לי לוריד דרך הצינורית שבעצה שלי.
השריר ליד העין שלה מתכווץ, ונוצר מן תיק עצבני.
"את לא שוטרת" אני מפילה אותה למציאות.
"ועכשיו, בנוגע לפגיעות הגופניות שלי, דוקטור" אני אומרת בקור. למה מי היא שתחקור אותי..
"אממ" פניה מתעוותות.
"יש לך כמה פצעים שטוחים, בלתי מזיקים, רגל שבורה וכמה תפרים. חוץ מזה את שרדת את המכה דיי טוב. אין דימום פנימי ושברים נוספים, ואת מחלימה מאד מהר. הריאות נוקו ממים שנכנסו והפסיקו להשתמש בהנשמה מכנית לפני יום, את מחלימה מהר מאד." היא מקריאה.
"אז אפשר להשתחרר, דוקטור?" אני שואלת בלי הבעה.
"אני מניחה שכן" היא אומרת בעצבים.
"אז אם יורשה לי, אני אחתום על טופס שיחרור ואלך הביתה" אני אומרת ומתיישבת בכוחות עצמי.
הסיבה לכך שלא התעוררתי עד עכשיו הייתה שפשוט הזריקו לי יותר מדי תרופות.
אני מורידה את הפלסטר של העירוי ומוציאה את המחטים בווריד שלי.
"אל תעשי את זה" מצווה עלי הרופאה.
היא נושפת בכעס ואומרת "אני אביא אחות שתעזור לך".
אני מחייכת חיוך מתוק והיא הולכת.
"מה זה היה?" פיטר שואל בבלבול.
אני מנתקת את האלקטרודות והצג של החיים שלי מצפצף. אומר שאני מתה.
מה שאירוני בהתחשב בנסיבות..
אני קמה מהמיטה ומתנדנדת. כשאני מייצבת את עצמי אחות נכנסת לחדר וממהרת לעזור לי.
האחות מבקשת מפיטר לצאת כשהיא עוזרת לי להתלבש, ומלבישה אותי בשמלה הצהובה שלבשתי בחוף.
"תודה" אני מחייכת.
"רק אל תיפגעי ככה שוב" היא אומרת ומחווה לעבר התחבושות שלי.
אני מהנהנת והיא יוצאת.
כשאני באה להתיישב על המיטה הדלת נפתחת ולחדר נכנסת בסערה קרי.
היא מתנפלת עלי בחיבוק וכתפיה רועדות.
"קרי?" אני שואלת בבלבול.
"לא שכחת!" היא פוערת עיניים אדומות וצוחקת.
היא אוחזת בידיה באמותיי.
"חשבתי שהפוסטר טראומה תדלוק שוב את הזכרונות שלך" היא אומרת ברעד.
"תקשיבי" אני אומרת וגורמת לקרי להסתכל בעיני.
"אמרתי שאת קצינת המבחן שלי" אני אומרת.
"קריסטינה ביילון" הרופאה מאחורי קרי אומרת.
היא נכנסת בצפיפות עקבים.
"קרי מאמינה ומ נהנת לעברי הנהון קצר.
"כן דוקטור" קרי אומרת בקול הכי סמכותי שלה.
היא לבושה בחליפה כחולה משום מה, אבל זה הולם את תפקידה הרגעי.
"את בקצינת מבחן של אנבל?" הרופאה אומרת בקרירות.
"כן.. אבקש את טופסי השחרור דוקטור" קרי אומרת ומושכת אותי אחריה מחוץ לחדר. מותירה את הרופאה פעורת פה.
פיטר שואל אותי במבטו מה קרה, אני מושכת בכתפי ומסמנת שאסביר אחר כך.
קרי רושמת את טופסי השחרור שלי, ולוקחת אותי לחניה.
פיטר תופס בידי והולך לצידי.
שלושתינו יוצאים מבית החולים.