הריסות

פרק 31- הסיוטים הכי גדולים

.
״און,״ אמרתי בזהירות והסתכלתי עליו בהלם. הוא הסתכל עלי בחזרה, מסטול כל־כך שהעיניים שלו כמעט התגלגלו בחוריהן ולא יציב בעליל. ״מה אתה עושה? תרד משם!״ קראתי אליו ממרחק זהיר.

הוא הזיע מקרני השמש החזקות שקפחו עליו וכששלח יד לנגב את מצחו כל גופו התנדנד בחוסר יציבות על הקורה הדקה עליה עמד.

הלב שלי הלם בכוח בחזי והרגשתי שאני מתה עוד רגע. ״מטורף! תרד משם!״ צעקתי עליו בכעס. התחלתי להזיע כבר גם אני, לא יודעת אם בגלל הלחץ או בגלל החום.

״לא בא לי,״ זרק בחוסר אכפתיות והרים את הבקבוק כדי לקחת ממנו עוד לגימה. מטורף! רעדתי מפחד.

״און, בבקשה,״ התקרבתי אליו בזהירות, שולחת אליו את ידי הרועדת, ״תרד.״ נסיתי.

המבטים שלנו התחברו למשך כמה שניות ואז הוא הנד את ראשו באיטיות, מתחיל לפקפק בעצמו.

״בבקשה,״ אמרתי שוב והתקרבתי אליו עוד יותר, ״בשבילי,״ בקשתי ואני באמת לא יודעת למה חשבתי שזה ישכנע אותו, אם כבר אני יותר הסיבה שלו למה כן לקפוץ משם קפיצת ראש.

הוא התנדנד פתאום בחוסר יציבות ואני תפסתי ביד שלו, ונצלתי את זה כדי למשוך אותו אלי. הוא התרסק על הרצפה והתיישב בעל כורחו. הבקבוק שלו נפל הצידה בקול נקישה חד והוא אפילו לא ישר אותו ורק נתן לו להמשיך להשפך על הבטון. הוא הרים אלי מבט כועס. ״מה את רוצה, לוצי? תעופי מכאן כבר!״ הוא צעק עלי.

לא יכולתי לדמיין בכלל מה עובר עליו. מה זה לחגוג את היום הולדת של החבר הכי טוב שלך, בלעדיו. מה זה לחיות כשהוא מת. תארתי לעצמי שהזכרונות משחקים לו בראש, בימים אלה זכרונות טובים גרועים מכאלה רעים, כי הם מזכירים את מה שהיה ובחיים לא יהיה שוב. כל הזכרונות הטובים הופכים לאלה שהכי קשה להזכר בהם, מתורגמים להיות הסיוטים הכי גדולים שלנו.

אבל בכל זאת, הלב שלי הלם בכוח והרגשתי שאני מתפוצצת מרוב כעס על איך שהוא מתנהג, על איך שהוא מסכן את עצמו. ״חתיכת משוגע! תגיד תודה שבאתי לפה בכלל!״ התעצבנתי עליו בחזרה והרגשתי שכל־כך הרבה רגשות עולים בי עד שלא ידעתי איך להתמודד איתם. ״ואני לא זזה מפה עד שאתה לא נכנס!״ חתיכת שיכור מטומטם. אף פעם לא שותה, גם־כן.

הוא קם באיטיות ונכנס בהפגנטיות לחדר, כמעט רוקע ברגליו בעצבנות. הוא התיישב במיטה כמו ילד טוב ונשען עם פניו על כף ידו, שנשענה על ברכו. ״את יכולה ללכת עכשיו?״ הוא אמר בכעס ילדותי.

״לא.״ אמרתי בלי לחשוב על זה ואז בלעתי את רוקי. הוא הרים אלי מבט חום-אדום כדי לראות מה הצעד הבא שלי ואני הסתכלתי עליו בצורך. ״מה עובר עליך?״ שאלתי בשקט.

כל החדר מסבבינו היה הפוך ועדיין הוא היה הדבר הכי מבולגן פה. ראו עליו שהוא רוצה לשבור הכל כאן וזה עוד נחשב לשליטה עצמית. הוא פתח את פיו ואז סגר ולקח נשימה חדה. הוא העביר את ידו בשערו כאחוז טירוף. ״אני מתחרפן, לוצי.״ הוא אמר בכעס, ״אני מתחרפן. אני לא יודע איך להתמודד עם זה.״ הוא אמר והלב שלי התפוצץ, באמת. הוא משך את שערות ראשו כל כך חזק כאילו הוא רוצה שהכאב הפיזי יתעלה על הכאב שהרגיש בלב. העיניים שלו התמלאו בדמעות. הלב שלי. די. לא יכולתי לראות אותו ככה. לא ידעתי איך לעזור לו. הוא לא הסתכל עלי, הוא נראה אבוד ורק עצם עיניים ורצה להעלם מהעולם הזה.