הריסות

פרק 27- הערב שבו הכל התחיל

החופש הגדול שלפני כיתה י׳,
אילת, הטיילת,
ערב יום שישי של עומר כהן ואון דנינו.

.
״זה כואב.״ פלטתי בצרידות ואז התחלתי לגחך. החבר הכי טוב שלי הסתכל על הזרוע שלי, שם קעקוע חדש היה בתהליך היווצרות. המקעקע, ששמו היה ג׳וני לפי שלט הניאון בכניסה לחנות, למרות שאנחנו אמרנו שבטח קוראים לו שמעון וזה הרג אותנו מצחוק, הסתכל על שנינו בדאגה מסויימת אבל גם בשעשוע.

״שיכורים מהתחת, אני צודק?״ תהה ג׳וני שכנראה בעצם קוראים לו שמעון.

צחקנו ביחד אני וחבר שלי כמו שני סתומים והחלפנו כיפים עם הידיים שעליהם לא התקעקענו.

״אל תזוז!״ המקעקע צעק עלי.

״סליחה.״

כשיצאנו מחנות הקעקועים השעה הייתה בערך שלוש בלילה והיינו גמורים. שתינו ליטר וודקה רק שנינו ועכשיו זה התחיל לתת את אותותיו. היינו כאלה, שטותניקים, אהבנו לשכוח את עצמנו בלילות שישי. היה לנו מעט מאוד השגחה ונצלנו את זה כדי לעשות כל שעל ראשנו.

האמת הייתה שהסיפורים של שנינו היו די דומים. היינו בערך באותו המצב, אבא בעייתי, אמא אוהבת אבל עם עומס לא נגמר על כתפייה, בגלל שאבא ברח שוב פעם או שהוא סתם יושב בבית ורק מבזבז כסף על סיגריות והימורים כל היום.

מוקדם יותר היום, אבא שלי הודיע שהוא עוזב סופית את הבית. אמא שלי הייתה שבורה אבל העמידה פני חזקה מולי, אפילו לא בכתה. אני ברחתי לחבר הכי טוב שלי, לא יודע אם כדי לבכות או כדי לחגוג. הלכנו למקום הקבוע שלנו ושתינו את עצמנו למוות, באמצע המדבר. אכשהו הגענו בסוף לטיילת. הערבים שלנו תמיד היו ככה. היינו שמים את כל הבעיות שלנו בצד ואז בבוקר חוזרים לקחת אותן, רק שהם היו קלות יותר להתמודדות.

כבר היינו מוטשים ועם רגליים כואבות כשהתהלכנו בטיילת לכיוון הבית. חלפנו על פני קבוצה של בני גילנו שהיו כנראה מחטיבת הביניים האחרת, בצד הטוב יותר של העיר, שתמיד היו חוגגים בחוף פה שנקרא המגדלור. תמיד רצינו ללכת להשתכר שם אבל אף פעם לא יצא לנו. הם היו קולנים והאורות מהכדור ומהמסך הענק לידנו סינוורו אותי, עד שכמעט לא שמתי לב שאחד מהם נתקע בתחבושת שלי על הקעקוע החדש. ינקתי אוויר בכאב וסיננתי איזו קללה.

אחרי זה, כשהכאב שכח, עיניי התפקסו על איזו ילדה שהקיאה לא רחוק מאיתנו, על החוף.

״מה זה, היא לבד?״ שאלתי בהפתעה.

הסתכלנו אחד על השני בשאלה אבל בעצם היה לנו מובן מאליו שנלך לעזור לה. נגשנו אליה. ״הכל טוב?״ הוא שאל והתכופף לעזור לה בדיוק כשהיא התרוממה לישיבה מהקיא האחרון שלה.

העיניים שלי התפקסו על פנייה בהפתעה. היא הייתה יפהפייה בצורה יוצאת דופן. היו לה עצמות לסת חדות באופן עדין, עיניים מלוכסנות באופן דרמטי בצבע ירוק בהיר שזהר בחושך. היא הייתה שזופה והשיער שלה היה בצבע בולנדיני טבעי ונראה רך. היו לה עצמות לחיים חדות ואף כפתורי. היא הייתה באמת מושלמת אפילו שנגבה קיא משפתייה התפוחות עם גב כף ידה. עינייה היו לא לגמרי פקוחות והיא נראה שבורה לחלוטין. הלב  שלי רעד בתחושה לא מוכרת כשהעיניים שלנו התחברו לרגע מהיר.