הריסות

פרק 16- דאגה

הרגשתי קצת רע. און דאג לשימוש שלי בסמים, למעשה, זה היה הדבר היחיד שהיה חיובי בקשר שלנו. אבל לא יכולתי להחזיק את זה יותר. הוא שיגע אותי, חרפן אותי. אבדתי את זה למולו לחלוטין, לא משנה מה עשה. ורק רציתי שגם לו זה יקרה. רק רציתי לגרום לו להרגיש. משהו.

.
החברים של און היו לא משהו.

זה היה פיצול מיידי, הבנות הלכו פנימה לשבת עם און והבנים נשארו איתי. אני לא חושבת שמישהו היה מופתע שככה זה התגלגל. גברים בפשטות לא יכלו להגיד לי לא.

קראו להם עמית (הבן) ושלו. שניהם היו די נאים. ספורטאים. הם סיפרו לי שהם גרים בתל־אביב והתחברו אל און בחצי־שנה שגר שם. גליתי מהם שאון שחיין מקצועי ושהם הכירו אותו עוד מלפני גם, מהתחרויות. מסתבר שיש לו שם רציני בעולם הזה וזה הסביר כמה דברים, את הגוף המטורף שלו בין היתר. זה היה מצחיק שאחרי שגרתי איתו כבר חודש, הכי הרבה מידע שקיבלתי לגביו הגיע דווקא מהחברים שלו.

הם היו התגלמות הסיטגמה של הצפונבון. עם הבגדים האופנתיים והאהבה העצמים המופגנת. לא יכולתי להכניס אותם לאותה המשבצת עם און לא משנה כמה התאמצתי. הם היו יותר הטיפוס שלי, למען האמת. אבל לא כל כך חיבבתי אותם, הם נראו לי סתם חרמנים. כשאמרתי להם שיש לי חבר אחרי איזה עשרים דקות שיחה הם איבדו כל עיניין וחיפשו תירוצים להכנס פנימה לבנות האחרות. צחקתי קצת לעצמי על השינוי במאה שמונים מעלות של היחס שלהם אלי ברגע שגילו שיש לי חבר. לא נעלבתי, אחרי חיים שלמים באילת גיליתי שכאלה הם בנים בחופשה פשוט. חוץ מזה הם לא הגיעו לקרסוליים של הרמה של לידן.

סיימתי את הג׳וינט כבר מזמן והחלטתי לסיים גם את הלונג החזק במיוחד של אחד מהם לפני שאני יוצאת.

עליתי במדרגות להביא את התיק שלי וכשירדתי כמעט התגלגלתי בגלל העקבים העצומים שלקחתי לנועה. התחיל לי ראש. החלטתי לצאת בלי להגיד להם שלום, גם ככה אף אחד פה לא הזיז לי. עמדתי מחוץ לדלת הכניסה כדי לנשום קצת אוויר. הייתי בראש חזק מידי בשביל השעה הזאת של הערב. הזמנתי לי מונית באיזו אפליקציה והיא הייתה במרחק של חמש דקות.

״לאן את חושבת שאת הולכת?״

קפצתי. און עמד ישר מאחורי והסתכל עלי במבט השנאה הרגיל שלו. הוא לבש איזה טי־שירט זרוקה שאפשר היה לראות את הקעקוע שלו בזרוע מתחתיה וג׳ינס שחור מחוספס. הפנים שלו היו חדות וקשות. הריח שלו מיד השתלט על האוויר מסביבי. משהו נהדר וגברי.

״מה יש לך? הבהלת אותי,״ קראתי וזרקתי את השיער הבהיר שלי אחורה בהתנשפות, ״אני יוצאת. מה אכפת לך בכלל?״ זרקתי בזילזול.