החיים של השבעה, אחרי המלחמה בגאיה

נק' מבט: הייזל

נק' מבט: הייזל (למקרה שזה לא מופיע בכותרת כי משום מה זה קורה לי בזמן האחרון)

כעבור כמה שעות אחרי שהם חזרו למחנה עדיין היו שם מפלצות, וניקו הזעיף פנים ליד אנבת'. הייזל נאנחה. "נפלא," פרסי רטן. "אני הבטחתי לאמא שלי שלא יהיו לי עוד מסעות חיפושים יותר. למה ש ו ם הבטחה לא יכולה להתקיים אצלי?" אנבת' צחקה עליו בחיבה עכשיו ונישקה אותו על הלחי. הייזל לא יכלה שלא להבחין שניקו ממהר להסתכל על וויל ולהישען עליו עכשיו. "אסור להגיד דברים כאלה, מוח אצה. אמרת לי בעצמך אז, שתי שניות לפני שהרה העלימה אותך." פרסי הנהן ונתן לה יד. אנבת' חייכה לעצמה ואז מבטה נדד לבניין המרכזי בעצב. "מה שלום כירון?" ג'ייסון שאל. אנבת' הנידה בראשה ופרסי חיבק אותה ביד אחת. "עדיין לא טוב. הוא עדיין חסר הכרה. ביתן אפולו עושה כמיטב יכולתו, אבל -" "סטיקס" וויל אמר כנזכר במשהו וקטע אותה. "ביתן אפולו. אני צריך להיות שם ולעזור להם." הוא הוסיף ואז נתן יד לניקו להסתובב אליו וחיבק אותו. "אני אוהב אותך." וויל אמר, נישק אותו על הלחי ואז רץ לבניין המרכזי. ניקו עקב אחריו משותק והייזל חייכה ונתנה לו יד. הוא נשען עליה באנחה. "אף מילה." הוא מלמל, סמוק. הייזל הנהנה וליטפה אותו. "לא תשמע מאיתנו שום דבר," היא הרגיעה אותו ואז הסתכלה על המחנה, שעדיין היה זר לה מעט. לפחות לדברי ג'ייסון התחושה שהם לא אמורים ושאסור להם להיות כאן נעלמה, אבל משהו עדיין הציק לה. מין הרגשה כזאת שמשהו רע עומד לקרות..."כדאי שנלך לישון" היא אמרה לשקט הנעים שנוצר ונזכרה גם שהיא פריאטור. ליבה דפק. בדיוק בזמן. פרנק חייך אליה בגאווה. "אנחנו צריכים לנוח. עברו עלינו ימים קשים." פרסי הנהן והוא ואנבת'הלכו לביתן פוסידון. "אני הולך לחכות לוויל" ניקו מלמל ואז רץ לביתן אפולו. ג'ייסון חייך לביתן הצהוב אחרי שהוא סגר את הדלת. 

הייזל חייכה לג'ייסון. "אני שמחה שאתה תומך באח שלי." היא אמרה לו והוא הנהן במבוכה. "כן. בטח. בכיף. אני שמח לעזור." הייזל הנהנה, שמה לו יד על הכתף. "הוא צריך אותך. אז תודה." היא אמרה ברוך, ג'ייסון הנהן במצח מקומט, הייזל חייכה אליו ואז הלכה לביתן פלוטו...האדס, לא חשוב.