החיים של השבעה, אחרי המלחמה בגאיה

נק' מבט: פרסי

ושוב בלימודים. לפרסי כבר לגמרי נמאס מכל הבחינות האלה, שעשו לו כאב ראש. לפחות זה היה כתוב לו ביוונית עתיקה, אבל הוא עדיין רצה להשפריץ עליהם איזה גל איכותי. בסוף היום הוא נפרד מאנבת' ומכולם ואז טס על בלאקג'ק הבייתה והגיע לשם כעבור כמה ימים. הוא נכנס לאט. אמא שלו עדיין הייתה נסערת מהעובדה שנעדר שנה שלמה. לפרסי היה חשד מעצבן למה הם הביאו את אסטל, בדיוק כשלא היה. בסוף הוא נשם עמוק ונכנס, נושם ריח עוגיות שהעלו בו זכרונות גם בלי הרה. הוא חייך למחשבה. "חזרתי," אמר כשראה את אמא שלו ופול בשולחן אוכל מדברים. אמו הסתכלה עליו והזעיפה פנים, כי הם רבו. אבל פול חייך וקם לחבק אותו. פול סגר את הדלת ופרסי התיישב איתם. אסטל פתחה עיניים ירוקות כים כשלו והסתכלה עליהם מנומנמת. ואז צפצפה בעונג כשראתה את פרסי מסתכל עליה. "פראי!" היא קראה אחר כך. פרסי נישק אותה בעדינות ובזהירות על המצח ואז ניגש אחר כך למגש העוגיות הכחולות שהיה על השיש. "מה קורה?" שאל ולקח עוגייה. 

אבל אמא שלו עצרה את ידו. "בכמה מפלצות נלחמת השבוע?" שאלה. הוא ניסה לחשב. "אפס. אני במחנה יופיטר עכשיו." אמר. היא הורידה ממנו את היד והוא לקח עוגייה. אולי שתיים או שלוש או ארבע. הוא לא ממש שם לב כמה לקח. הם השלימו כבר פערים, ואימו כעסה עליו כי יכל למות טריליון פעמים והיא אפילו לא הייתה יודעת. עכשיו נאסר עליו לצאת למסעות חיפושים. הוא ניסה להסביר לה שאי אפשר לשלוט בזה, אבל זה לא ממש הצליח. "חצויים שמצויים" אמרה באור מוזר בעיניה. "הבן שלי לא יסכן את עצמו יותר בגלל אלה שיכולה ללכת ל..קפוץ לי." פרסי עצר חיוך בכל הכוח. "אמא!" מחה. היא הנידה בראשה. "אני יודעת שאביך היה מסכים איתי, פרסי." אמרה בקול חד. מוזר, אבל זה הרגיע אותו. "הוא לא ממש מסתדר איתה בעצמו, נכון?" אמרה. פרסי חייך בהיסח הדעת. עכשיו, בהווה, היא עדיין כעסה. פרסי חשב שאם הרה הייתה פה היא הייתה בועטת בה. המחשבה העלתה בו חיוך. "אז מה קרה השבוע?" שאל. "לא הרבה," אמר פול. 

"לימדתי. אמך כתבה. אביך..ובכן.." הוא כחכח בגרון. "המשיך להיות בים, אני מניח." פרסי צחק. פול חייך, משועשע. "ואתה? השבוע אתה אמור להיות אצל פייפר." אמר. פרסי כמעט נחנק מעוגייה. "כן," אמר. "אל תגיד לי ששכחת מזה," אמרה סאלי וחיפשה במבטה משהו שלא ראו. "הרה! איפה את?" קראה. פול הזעיף פנים והניד בראשו לפרסי, שפער את העיניים. אסטל צחקקה כשאמא שלהם הסתובבה במבט פראי בסלון ואז חזרה לשבת כשהיא מתנשפת ליד השולחן ולקחה לה עוגיה נוספת וקצפת כחולה ליד. "היא השתגעה קצת. דואגת לך יותר מידי, מה אני יגיד, אימהות. משהו שלעולם לא נבין." פול סיים לדבר בינתיים במצח מקומט מדאגה ופרסי חייך. הוא סיים לאכול וקם ושיחק עם אחותו.