נכד וולדמורט

פרק 36

נ.מ מון:
שתיקה.
"מתתם, אמרת?" שברתי את השתיקה אחרי זמן שנראה כמו נצח.
בוצ'ארטי הנהן, ונאנחתי בהקלה.
הם כולם הסתכלו עלי במבטים שואלים, אז הסברתי "עקבנו אחריהם כי חשבנו שהם מוזרים, נכון? אבל הם מוזרים גם בלי קשר לעולמות, אז חשבתי שהגענו למבוי סתום. אבל אחד הדברים שכירון אמר, הוא שלא סתם מופיעים אנשים מעולמות אחרים, אנשים גם חוזרים לחיים. אז העובדה שמתתם ואתם פה, בחיים, היא שעלינו על משהו, יש לנו קצה חוט"
"נשמע הגיוני" ניק אמר.
"הא? אז אתם מאמינים לנו?" שאל נרנצ'יה.
"כן" אמר ניק "בערך, עוד קצת קשה לי לעכל את הקטע עם המוזרויות, אבל הוכחות מתחילות לצוץ בכל מקום, אז אין לי סיבה אלא להאמין לכם"
"אתם יודעים למה חזרנו?" בוצ'ארטי שאל.
"בערך, נראה לי" אמרתי.
השלושה הביטו בי במבט שואל, אבל החלטתי לא להסביר, לבנתיים "אני לא יכולה להסביר, כרגע" אמרתי, וראיתי שאבאקיו החל להתעצבן.
"אנחנו סיפרנו לכם הרגע שמתנו, ועכשיו את לא מספרת לנו למה?! את מבינה---" הוא צעק, אך נקטע בידי בוצ'ארטי ששם לו יד על הפה.
"תסלחו לו" בוצ'ארטי אמר בחיוך נחמד. אבאקיו נרגע ושילב ידיים, אז בוצ'ארטי הוריד את ידו מפיו.
"הי, ילדים, בני כמה אתם?" שאל אבאקיו.
"שוב, אנחנו לא ילדים!" ניק אמר.
"אז בני כמה אתם?" אבאקיו שאל שוב.
אמרנו את גילנו, ואז אבאקיו אמר "אתם בכל זאת ילדים"
"ובן כמה אתה שאתה קורא לנו ילדים??" ניק אמר וקם.
אבאקיו קם אחריו ודפק לו מבט עצבני "עשרים ושתיים"
"אבאקיו, שב" אמר בוצ'ארטי והניח את ידו על ידו של אבאקיו, אך העיף אותה אחרי שנייה כשראה את מבטי השואל. אבאקיו התיישב, שם רגל על רגל, שילב ידיים, ופלט קללה קטנה באיטלקית.
"אבאקיו אתה עוד תלמד אותו לקלל!" אמר בוצ'ארטי והחווה על נרנצ'יה.
התאפקתי שלא לגחך. בוצ'ארטי הוא כמו אמא שמלמדת את בעלה לא לקלל ליד הילדים.
נרנצ'יה חזר על הקללה והתיישב בזעף כמו אבאקיו, ואז פרץ בצחוק.
"תראה מה עשית!" זעף בוצ'ארטי.
אבאקיו הפנה את מבטו לקיר, ושתק.
ואז שמענו אנקה קטנה מכיוון ג'יורנו.
בוצ'ארטי מיד קם, רץ אל ג'יורנו ורכן לידו, כך שפניהם היו באותו גובה. נרנצ'יה רץ אחריו, ואבאקיו קם והלך אחריהם.
קמנו אנחנו גם והתאספנו סביב ג'יורנו, שהחל להתעורר.
ג'יורנו מילמל באיטלקית, ולפי מבטה של ג'וג'ו הוא קילל לא מעט, פקח את עיניו באיטיות וקלט את בוצ'ארטי.
בוצ'ארטי חייך חיוך... אימהי. ובאותו רגע עלתה לי מחשבה במוח "בוצ'ארטי הוא אמא שלהם". ג'יורנו בהה בבוצ'ארטי, ושם לו יד על הפרצוף.
בוצ'ארטי צחק, וג'יורנו מישש לו מעט את הפרצוף, ואז כשהבין שהוא באמת שם, עיניו החלו לדמוע, הוא משך באפו והתאפק שלא לבכות.
הוא היה בחור כל כך עצבני, ואז בבת אחת הוא נהיה רך כל כך.
פתאום, ג'יורנו התנפל על בוצ'ארטי בחיבוק חזק, וראית שפוגו, טריש, ומיסטה מתחילים להתעורר מהשוק.
פוגו קם, ומשך את תשומת לבו של נרנצ'יה. הם בהו אחד בשני למשך כמה שניות, עד שנרנצ'יה קפץ עליו בחיבוק ענק ולא שחרר. ראיתי שגם עיניו של פוגו נצצו בדמעות שאיימו להתפרץ, והוא חיבק את נרנצ'יה בכוח כזה שלא חשבתי שאי פעם יעזוב.
מיסטה קם מהספה ואחז בראשו בכוח, ואז קלט מי עומד בחדר, וקפא.
אבאקיו הסתכל עליו, ואז אחרי כמה שניות אמר "בוקר טוב" וגיחך, ומיסטה רץ אליו וחיבק אותו חזק.
אבאקיו נבהל, נרתע, אבל אז נרגע ונתן לו לחבק אותו, וראיתי שבריר קטן של חיוך בפניו.
לאחר מכן נרנצ'יה שיחרר את פוגו, עם התנגדות קלה ממנו, ואז רץ לחבק את טריש, שבכתה בשקט.
החדר דמם, והסתכלתי על ג'יורנו, והוא משך באפו ועדיין התאפק שלא לפרצוץ בבכי, והוא לא שיחרר את בוצ'ארטי.
"ג'יורנו, תן לי לחבק גם את האחרים, גם אם תשחרר אותי אני עדיין אהיה פה" אמר בוצ'ארטי בקול מרגיע, שגרם לי להירגע בעצמי.
ג'יורנו לא הגיב, אך לאחר כמה שניות שיחרר את בוצ'ארטי, שיצא לסבב חיבוקים אצל פוגו, מיסטה וטריש. בנתיים ג'יורנו חיבק את נרנצ'יה ואז קם, מתנודד ונעמד מול אבאקיו.
"נא אה, אין מצב" אמר אבאקיו ושילב ידיים.
ג'יורנו בכל זאת חיבק אותו.