נכד וולדמורט

פרק 5

נ.מ הארי:
"אתם צריכים שרביטים" אמר אדון וויזלי.
"אני מעדיף את החרב שלי, תודה" אמר פרסי. עוד נחרת צחוק מכיוון ליאו.
לא אידיוט! אתה צריך את זה בשביל קסמים! רציתי לצעוק עליו, אבל התאפקתי.
"אתם צריכים את זה בשביל קסמים" אמרתי.
"מה אני לא מספיק קסום?" אמר ליאו.
הנערה כהת העור צחקקה.
"ליאו!" אמרה קליפסו בשילוב של חיבה וכעס.
נכנסנו לאוליבנדרס.
"בוקר טוב אדון אוליבנדר!" אמרה הרמיוני למדפים.
שמענו צעדים וכמה חפצים נופלים ואוליבנדר הופיע מאחורי מדף.
"בוקר טוב! בוקר טוב! מה עשיתי שזכיתי בביקור שכזה?" הוא אמר.
"באנו לקנות שרביטים" אמר אדון וויזלי.
"למי? אההה... אני רואה..." אמר אוליבנדר.
לאחר חיפוש של שעות והשמדת חצי מהחנות הצלחנו לקנות לכולם שרביטים.
"מעניין... זה משנה צורה למשהו? מאכל את הנשמה מבפנים?" שאל ג'ייסון ובחן את השרביט שלו בעניין רב.
"לא לא... זה שרביט, ילמדו אתכם בבית הספר להשתמש בו" אמר אוליבנדר.
"אווו! ליאו!" קליפסו צעקה וכיסתה את העין שלה.
"סליחה מתוקה, לפעמים פשוט השרביט לא עומד בקסם שלי" הוא אמר.
קליפסו רטנה.
יצאנו מהחנות, קנינו ספרים וגלימות, ואז הלכנו לחנות בעלי חיים.
"תראה פרסי! זה בדיוק כמו הינשוף של אמא שלי!" אמרה אנבת' והצביעה על ינשוף אפור כסוף עם מבט חכם.
"לא תודה, אריון מספיק לי" אמרה הנערה כהת העור.
"אני מספיק לי" אמר שחקן הפוטבול הסיני.
לא הבנתי למה הם מתכוונים, אבל החלטתי להתעלם.
לבסוף יצאנו מהחנות כשאנבת' קנתה לעצמה את הינשוף הכסוף והנערה עם הנוצות המוזרות בשיער קנתה לעצמה תנשמת לבנה עם גוון, ורדרד?
חזרנו מסמטת דיאגון.
"התייעצות!" אמרתי וגררתי את הרמיוני ורון אחרי.
"ראיתם את ההורים שלהם? הם קרנו עוצמה" אמרה הרמיוני.
"אני יודע, והכי מוזר השמות, מי קורא לילדים שלו אתנה ופוסידון?" אמר רון.
"אוף רון, אלה שמות מהמיתולוגיה היוונית, פוסידון אל המים והימים ואתנה אלת החוכמה האסטרטגיה והמדע" אמרה הרמיוני.
"אבל הם מאוד מוזרים, כבר הייתי חושב שהם באמת ילדים של אלים" אמרתי.
"כן..."
"ארוחת ערב!" שמענו את גברת וויזלי צועקת.

"אז את אנבת', את פייפר, אתה ג'ייסון, אתה פרסי, את הייזל, אתה פרנק, אתה ליאו ואת קליפסו?" אמרתי.
"כן" אמר פרסי.
"איך כולכם הכרתם?" שאלתי.
"וואו, זה סיפור ארוך, בקיצור איזו בריונית פרתית" נחרת צחוק מכוון אנבת' ופייפר "חטפה אותי ואת ג'ייסון, שגרה אותנו לצדדים שונים של ארצות הברית והפגישה בינינו, עברנו לא מעט ואז כשנפגשנו החוכמולוגית הזאת החליטה לשטח אותי בתרגיל ג'ודו" אמר פרסי.
"אוי נו באמת... זה הגיע לך!" אמרה אנבת'
"ואיך?" אמר פרסי וצחקק.
הם התנשקו.
צליל תדהמה מכיוון גברת ואדון וויזלי.
"אתם לא... צעירים מדי?" שאלה גברת וויזלי.
"בני שבע עשרה? לא נראה לי" אמר פרסי.
"אז אתם זוג... איך זה קרה?" רון שאל.
"סיפור ארוך מדי, הכרנו בגיל שתיים עשרה ומשם הדברים התגלגלו" אנבת' אמרה.
דמיינתי לעצמי שהם סתם טיכוניסטים מתלהבים ורק רוצים בן/בת זוג. לא לקחתי את המערכת יחסים שלהם ברצינות.
"עוד כמה זוגות נראה פה?" שאלה גברת וויזלי בעצבנות.
כולם הרימו את היד.
גברת וויזלי נשמה בעצבנות.

באותו הלילה חלמתי חלום מוזר.
בהתחלה זה התחיל כמו תמיד באותו החלום, במסדרון עם הדלת...
ואז פתאום החלום השתנה.
עמדתי במישור אדום, הרצפה הייתה עשוייה זכוכית געשית וצורבת, מצד אחד זרם נהר אש. האוויר היה חומצי, כל צעד הרגיש כאילו הגוף שלי מתפרק בכאבים מייסרים.
לא שלטתי בעצמי, הייתי בגוף של מישהו אחר. במרחק היה ענן ענק שחור.
הסתכלתי הצידה (ללא שליטתי) ואנבת' עמדה לידי. היא צלעה, כל גופה היה פצוע ושרוט ושמתי לב שגם גופי.
"עוד קצת אנבת', עוד קצת ונגיע לשערי המוות ונצא מפה" אמרתי בקול שלא היה שלי, זיהיתי אותו, זה היה הקול של פרסי.
"עוד קצת..." והחלום החשיך.