Until you come

פרק בונוס

ליזי

נשמתי עמוק והבטתי מסביב, זה הייתה התחלה החדשה שלי, הייתי צריכה לשכוח מעברי, הייתי צריכה להתחיל לחיות את החיים שלי, לשכוח מהכול, לקבור אותו בתוך תיבה מסוגרת בתוך ראשי ולעולם לא להיזכר שוב.

לא לדעת, לא לזכור ולהתחיל לחיות! שיננתי לעצמי את המנטרה החדשה שלי, זה לא עמד להיות קל זה היה ברור לי, אבל לא התכוונתי להפסיד או להיכנע לזיכרונות שלי .

אני לא אתן לאנשים שהרסו שנה שלמה מהחיים שלי, להמשיך ולהרוס לי אותם. הרמתי את ראשי ואחזתי בחוזקה ברצועת התיק שלי והמשכתי ללכת.

נרשמתי לקולג' ללימודי אומנות משהו שרציתי ללמוד, עד שהתוכניות שלי נקטעו בברוטליות על ידי אנשים חסרי שם שחטפו אותי והפכו את חיי לגיהינום.

נערתי את ראשי וצוויתי על עצמי להתרכז כאן ועכשיו! בלי עוד הסחות דעת. צעדתי בביטחון לעבר הבניין שבו עמדה להתקיים השיעור הראשון שלי.

צעדתי בביטחון, ככה לפחות ניסיתי להציג, לא הרגשתי מלאת ביטחון, למען האמת כל מה שרציתי היה לברוח ולא לחזור, אבל הייתי חייבת להתחיל להתמודד עם העולם, עם החיים ולא לתת למנוולים להמשיך להרוס לי אותם.

ספרתי את הצעדים שלי וניסיתי להרגיע את הלמות הלב שלי, זה לא היה קל אבל עמדתי להתמודד בגאווה עם הכול. אבל נגיע קלה בכתפי גרמה לכל מגדל הקלפים שלי להתמוטט ולי להפיל את האדם שנגע בי. לאחר מה שקרה אחי תום החליט שזהו מחובתו ללמד אותי אותי להגן על עצמי, והוא לא עזב אותי עד שידעתי את התנועות מתוך שינה.

הוא לא הסתפק בכך ומימן לי לימוד קרטה בקמפוס, אבל לא התלוננתי, הלימוד גרם לי לחזור לעצמי ונתן לי שליטה בחזרה על חיי, זה היה דבר מבורך מבחינתי.

הגבר נאנק בכאב, ורק לאחר מכן שמתי לב שבידו היה גלויה, זו הייתה הגלויה שלי, חטפתי ממנו ושאלתי בבוטות "מדוע אתה מחזיק בגלויה שלי?"

הוא התרומם על רגליו, ניסה לייצב את עצמו ולעמוד מולי "אני רק רציתי להחזיר לך את זה, זה נפל מהתיק שלך."

הבטתי בו מופתעת ונבוכה, הוא רק ניסה להחזיר לי בחזרה את הגלויה, לא רק שהפכתי אותו על גבו אלא נהגתי לו בגסות "אני ממש מצטערת." התנצלתי, הוצאתי החוצה את הארנק שלי והושטתי לו כסף.

הוא הביט לעבר הכסף ולעברי "כסף לא יכול לפתור את זה." הוא אמר בהרמת גבה.

"כמובן שלא, אבל זה להוצאות רפאיות, אני אשמח לפצות אותך על זה."

הוא הושיט לעברי את הפלאפון שלו "אני חושב שתצטרכי לצאת איתי לקפה, שימי את המספר שלך."

זה היה פלרטוט ברור מצידי, אני לא הרגשתי נוח בזה.

הנחתי את הכסף על הפלאפון שלו ומלמלתי פעם נוספת סליחה לפני שרציתי קדימה לעבר הכיתה שלי.

המחשבות שלי לא ידעו מנוח, הם חלפו אין ספור בין השיעור, שניסיתי להתרכז במאמץ רב ובין הגבר שנתקלתי בו קודם, ניסיתי לשחזר את מראהו בראשי. הייתי כל כך עסוקה ברגשות שלי שאפילו לא הבטתי בו כראוי.

הוא נראה כחלק מהסטודנטים כאן, הוא לבש חולצת טי שחורה וגינס, על גבו היה תיק שהתנדנד מצד לצד ובידו היה לפטופ. אולי הייתי צריכה להיות נחמדה יותר ואולי מנומסת?

פחדתי מדי והפחד היה זה שדיבר מגרוני, הבטחתי לעצמי שלא אכנע לעברי אבל הוא עדיין הציץ מן הסדקים בחומה שבניתי סביבי. לא יכולתי להימלט מכך.

עדיין היה חלק בליבי שרצה בכל מעודו להיות חופשיה ומשוחררת כמו שאר האנשים בגילי, היה לי יותר מידי משקעים, אבל זה לא אומר שלא יכלו להיות חיי חבה תקינים בשבילי, כל עוד אקפיד להשאיר את המסכה על פניי ואת עברי קבור היטב.

השיעור הסתיים ואני אפילו לא הספקתי לקלוט מילה אחד, הבטתי לימני, ישבה בחורה חייכנית, אומרים שרוב החבריות נוצרות מכך שאנשים יושבים זה לצד זה, זה נראה כמו רעיון לא רע.

ניגשתי אליה בחיוך "הי, אני ליזי, נראלי שדי חלמתי במהלך השיעור שכחתי לסכם, אולי אוכל להלוות ממך חומר?" חייכתי את החיוך הכי משכנע שהצלחתי להפיק.

היא חייכה אליי בחזרה "היי, אני שרה, אל תדאגי לא היה יותר מידי דברים מעניינים הפעם, אבל תביאי לי את האימייל שלך אני אשלח לך את הסיכום."

רשמתי במהירות על פיסת נייר את המספר שלי ואת האימייל והגשתי לה.

היא שמה את פיסת הנייר בתוך המגן של הגלאגסי שלה "מעולה, אני אשלח לך."

"מה יש לך עכשיו." היא שאלה מתי שיצאנו מהכיתה.

"ספרות." השבתי.

היא חייכה לעברי "תהני."

"אני אנסה." השבתי בזמן שהיא נופפה לי והלכה לעבר הכיתה שלה.

נאנחתי, הפעם הייתי חייבת להתרכז ולהוציא את הגבר שנתקלתי בו ואת השדים שלי מהראש, או לקבור אותם במקום שלא יציקו לי.

דחפתי את דלת הכיתה ונכנסתי פנימה, נעמדתי במקומי המומה ולא האמנתי למראה עיניי, הוא כן סטודנט כאן והוא לומד איתי באותה כיתה.

אולי אני יכולה להשאיר את הפחדים שלי מאחור?

התיישבתי לידו והושטתי את ידי "אני מצטערת על הבוקר, אני ליזי, נוכל להתחיל מחדש?"

הוא הביט לעברי, ושמתי לב לגוון הכחול והעמוק של עיניו "אני אשמח, אני ליאו."