פרק 30

1.2K 102 16
                                    


התעוררתי כאוב אבל לא חבול, מתחת לראשי הייתה כרית וכולם נראו מאושרים מכך שהכרתי חזרה אליי. מנגד כל עיניים היו מופנות אליי, הייתי במרכז שוב וככל הנראה גם החלה להתפתח אצלי פוביה קיצונית מקהל.
כרגע זה לא שינה דבר, הגוף שלי כאב כמו גיהינום, היד שלי עקצצה ומבט מהיר הבהיר לי שהיא זהרה באור לבן- הקעקוע זהר.

הם הביטו בי בהקלה, אלא שמבטם לא נשאר כזה לאורך זמן, הם הביטו בקעקוע שעל ידי נדהמים כאילו הביטו במחזה תעתועים. הפעם יכולתי לקרוא את רגשותיהם, אך הם לא הגו אותם בקול.
מבטיהם הופנו לעברו של דין וחיכו למוצא פיו, תומאס היה רגוע, יכולתי גם לראות סימנים של כאב שהו התאמץ להסתיר, היכרותו עם דין הקנתה לו כנראה את האפשרות להרגיש ניחוח, בזמן שאני חששתי, חיכיתי בקוצר רוח שהכול יסתיים.
אולם זה נראה רחוק מכך, לא היינו קרובים לסיום אם כבר היינו קרובים להתחלה. לשבת כל הלילה לא נראה לי הרעיון הטוב ביותר. דין העיף בי מבט מהיר לפני שיחרר את כולנו בהבטחה שנדון מחר בכל העניין. זה היה ברור שהייתי אמור לקחת חלק בפגישה המתכוננת למחר, הודיתי שלפחות היום הזה הסתיים.

"אתה נשאר כאן?" תומאס שאל אותי, ברגע שביתו התפנה, הרמתי אליו את מבטי ולמען האמת לא ידעתי מה תהיה תשובתי, כל התעלפויות שלי השאירו את הגוף שלי תשוש ועייף אפילו מכדי לחזור את המרחק הקצר לחדרי, לא רציתי להישאר כאן, עם זאת לא הייתה ברירה בידי. רציתי לנוח וכרגע המצב הכריע לטובת הבית של תומאס שידעתי שהוא לא יפגע בי.
הנהנתי בקלילות "אשאר," עיניתי בקצרה.

תומאס חייך לעברי חיוך מרוצה "תרגיש חופשי להשתמש במקלחת, אני אספק לך בגדים ומגבת, אני חושב שאסדר למענך את החדר אורחים, אתה נשאר כאן לעיתים קרובות." הוא אמר ולפני שהספקתי להשחיל מילה, בידי היו מגבת ובגדים נקיים להחלפה ונשארתי לבדי. ללא ספק הייתי כאן הרבה יותר מכפי שחשבתי שאהיה.

החדר היה מוכן למעני, מיד שעזבתי את המקלחת הוא היה גדול, מסודר היטב, וריח הניקיון עדיין שרר באוויר, הייתי סקרן לדעת למה הוא לא אפשר לי להשתמש בחדר עד כה. הרי היה לו את האפשרות, או שאולי הוא חשב שלא אשאר לעיתים קרובות כפי שקרה במציאות. לא חשבתי על כך יותר ונרדמתי ברגע שראשי נגע בכרית, העייפות הייתה מכרעת.

התעוררתי למחרת, הבית היה ריק, ידעתי זאת בלי אפילו לקום מהמיטה, הרגשה הייתה כזו, שעון היד שלי אישר את מחשבותיי.
השעה הייתה כבר עשר, תומאס ככל הנראה היה כבר בשיעור, תהייתי אם זה יהיה חצוף מצידי להפריע למהלך התקין של השיעור שלו, הייתי התלמיד היחיד שהיה לו את הפריבילגיה ללמוד בצורה הזו, כמעט קבעתי לעצמי את הלוח זמנים שלי.
היה לי יותר מידי זמן מיותר ולא ידעתי מה לעשות איתו, יכולתי לנצל את הזמן הזה ללימוד? הרי לא יכולתי להפריע לשיעור שלו, רק מכיוון שלא היה לי משהו מועיל לעשות, הייתי בטוח שזה לא יתקבל בעין יפה.

קמתי מהמיטה, זה הצעד הראשון להתחיל את יומי, לא היה טעם שאתעכב ידעתי לחזור לישון לא אוכל. פתחתי את ברז המים והנחתי את ידי תחת הזרם, רעש המים שזרמו בקצב, גרם להתמקדות שלי. לא היה זמן לבזבז הייתי בטוח שאוכל למצוא משהו לעשות, יום שלם שעמד לרשותי.

לאחר שהתארגנתי ונגשתי למטבח השולחן היה ערוך ולידו נח דף ארוך עם משימות, היום הזה לא יהיה חסר מעש, כפי שחשבתי בתחילה. נראה שתומאס חשב שאקום מוקדם יותר מכפי שקמתי באמת. לפחות עמדתי להעביר אותם בתרגול ולימוד עצמי. שתמיד היה טוב יותר מלתהות בחדר אחר משמעות העולם או כל שאלת קיום אחרת. היה לי רשימה לפניי וככל הנראה עמדתי למלא אותה.

לקחתי נשימה עמוקה, ישרתי את גבי ועקבתי אחרי ההוראות שהיו רשומות בצורה מסודרת בדף מולי.
התרכזתי ככל שיכולתי, הידיים שלי החלו ליצור צורות שונות, התנסיתי בקסמים שהכרתי, אולם זה דרש ממני ריכוז מוחלט, בלי שום הפרעה חיצונית או פנימית. דעתי לא הייתה יכולה להיות מוסחת ולו לרגע, כי זה מה שנדרש על מנת שהקסם יכשל או ישתבש בצורה גרועה. התרכזתי כל כך עד שהפכתי חסר תחושה לא יכולתי לשים לב לשעות שעברו מבחינתי בחטף, אך היו אלו שעות רבות.
עד שיד נגעה בזהירות בכתפי, נבהלתי הקסם שהייתי מרכוז בו עד כה נעלם באוויר ופניתי בחדות, בהלה אחזה בי אך פניתי באגרוף מונפים וממוקדי מטרה כלפי האדם שהבהיל אותי.
הסתובבתי במקומי ושלחתי את ידי קדימה לעבר האדם שעמד מאחורי אבל הוא התחמק מהם בקלות, זה היה תומאס שעמד למולי, שלח את ידיו כמהירות האור וכפת את ידי.

"זה רק אני." הוא אמר ברוגע, נשימתי המהירה החלה להאט והרמתי את מבטי אליו, הוא היה היחיד בחדר, לא הייתי צריך להילחץ כך.
זה בכל זאת הפחיד אותי יותר מכפי משרציתי להודות. ניסיתי לשלוט ברעידות הקטנות של ידיי, הלב שלי עדיין פעם בקצב מסחרר.

"אתה בסדר?" תומאס בחן אותי בדקדקנות.
הנהנתי קלות וניסיתי להסתיר את ההרגשה שלי תחת חיוך מזיוף שהעליתי על פניי וקיוויתי שהוא לא יחשוד יתר על המידה, למרות שנראה היה שלתומאס יש חוש שישי בנוגע לרגשות של אנשים, במיוחד שלי, הוא תמיד ידע מה הרגשה שלי אפילו שעשיתי מאמץ אדיר להסתיר אותם.

הוא לא האמין לי, ראיתי זאת בהבעת פניו, הרגשתי אשמה על כך שלא אמרתי את האמת, אולם האמת הייתה קשה מידי והייתה צריכה להישאר מסותרת, במיוחד ממנו.
התחלתי להבין שהזמן סגר עליי יש לי משימה להשלים. ושיקרתי במצח נחושה שהייתי בסדר ודבר לא הטריד אותי.

תומאס לא הוכיח אותי על שקריי אלא רק אמר "אני אכין לנו משהו לאכול ונוכל לעבור על הדברים וללמוד, גם לי יש דברים חדשים ללמוד." הוא שלח לעברי חיוך מעודד ומבלי שרציתי להודות החיוך הזה באמת ניחם אותי.


~~~

הפרק הזה ארוך במיוחד! והגענו קרוב לסוף, לא נשאר הרבה, 

מקווה שאתם אוהבים את הסיפור.

בקרוב יעלה סיפור נוסף, לאחר שהסיפור הזה הסתיים בשם Never 

הסיפור יהיה מדהים, אתם הולכים לאהוב אותו, כרגע הוא עלה.

לאחר שהסיפור הזה יסתיים הסיפור יעלה בקצב אחיד.

באהבה, 

וויט א'נגל.


Until you comeWhere stories live. Discover now