good cop bad cop✔

part fourteen

זה התחיל להיות מוגזם, הגיע הבוקר ולא היה שום זכר מג'ימין. לא שיחת טלפון, לא הודעה, שום דבר. כולם נכנסו לפאניקה.
טוב כולם חוץ מנאמג'ון שלא מבין על מה כל המהומה וטאהמין שאף אחד לא טרח לספר לו.
יונגי לגמרי איבד את זה הוא זירז את נאמג'ון כדי שיצאו ב-6 בבוקר כדי שיוכל להגיע כבר הביתה ולחפש את ג'ימין, הוא התקשר אליו 37 פעמים ובהודעות הוא כבר איבד ספירה.
המחשבות הכי נוראיות עברו בראשו של השוטר, מה אם תפסו אותו? מה אם הם עכשיו מענים אותו?
למה לעזאזל הוא לא השתמש בכפתור המצוקה? איך הוא אמור לדעת איפה הוא נמצא?

גם ג'ין התחיל לדאוג, הוא הרשה לשני הבנים להישאר בבית כי הוא ידע שהם לא יועילו לבית ספר ולעצמם אם הם ישבו בכיתה ולא יקשיבו בכלל.
ג'ונגקוק המודאג משך בעדינות בשרוולו של המבוגר עם עיניים מבריקות מדמעות שהחזיק ושאל בקול רועד מעט, "אולי נתקשר לפאפא? הוא..הוא יוכל לעזור למצוא אותו."

"קוקי, פאפא יחזור רק אחר הצהריים הוא לא יוכל לעזור." אבל זה נראה כאילו המשפט הזה רק גרם לנער להיעצב אפילו יותר.
ואז דפיקה נשמעה בדלת.
"רגע!" ג'ין מיהר לדלת וכמעט פרץ בבכי כשפתח אותה. ג'ימין עמד שם עם פנס בעין וידו הימנית מהודקת לחזה שלו עם בד מאולתר.
"א..אוממה," טאהיונג מילמל ורץ אליו, מחבק בזהירות את המבוגר ממנו אך בו זמנית גם מספיק חזק כדי לאמת שהוא באמת מולו. "למה כולכם נראים כלכך נורא? מה קרה?!" אוי האירוניה.
"אייש חתיכת מטומטם! לאן לעזאזל נעלמת?! מי הרביץ לך ככה? אני אטפל בזה רק תגיד לי, אתה יודע שג'וני שלי במשטרה אנחנו נוכל לטפל בזה."
ושוב.
האירוניה.

"היונג אני בסדר, לא קרה לי כלום." ג'ימין ניסה לשכנע את השלושה ונשכב על הספה כאילו לא קרה כלום בזמן שהשאר בוהים בו בתדהמה, הנער חבול והוא מתנהג כאילו זה כלום. מה לעזאזל לא בסדר איתו?
ג'ין מיהר אל הנער החבול והקים אותו בזהירות, שם עליו מעיל וגורר אותו אל הדלת, "אנחנו הולכים לטפל בך, ילדים תתנהגו יפה!" ובזה נגמרה השיחה והם יצאו מהבית, משאירים את שני הנערים בחוסר אונים ותחושת בילבול, שניהם תוהים לעצמם 'מה לעזאזל קרה כאן עכשיו?'.
ג'ונגקוק הסתכל על הנער הבוגר שלידו ומיהר להשפיל את ראשו כשראה שגם טאהיונג הסתכל עליו.

"היונג, א...אולי נכין עוגה לג'ימיני היונג?" הצעיר הציע והפתיע את האחר, אפייה ובישול מעולם לא היו הצד החזק של טאהיונג, בדרך כלל ג'ימין או טאהמין היו מכינים את האוכל. טוב, לרוב ג'ימין. "למה אתה רוצה להכין לו עוגה?" הבוגר מבין השניים שאל והתקדם למטבח, מנסה להיזכר בדרך איזו עוגה ג'ימין אוהב.
"כי הוא נראה פצוע ועצוב, עוגה תמיד מעודדת אותי!" חיוך ארנבי עלה על שפתיו של הנער והתחיל להוציא מצרכים לפי מתכון שחיפש באינטרנט בזמן שדיברו. "איך אתה יודע מה להכין?"

"כי ג'ימיני היונג אוהב וניל, תמיד ביום הולדת שלו ג'ין היונג הביא לו עוגת וניל מצופה בקרם וניל עם סוכריות מהמאפייה, אחת שהוא הכין במיוחד בשבילו." עצביו של טאהיונג גדלו משנייה לשנייה, ג'ימין אף פעם לא הסכים לחגוג את יום ההולדת שלו, הוא חשב שזה מיותר.
אולי בעצם הוא לא רצה שיבזבזו עליו את מה שאין להם? או שבכלל הוא לא רצה שהבנים יהיו עצובים בגלל שהם לא באמת יכולים לחגוג לו כראוי...זה רק הגביר את המוטיבציה של טאהיונג לרצות להכין את העוגה יחד עם הצעיר, הוא כן רצה לעודד אותו, הוא רצה לדעת שלפחות פעם אחת הוא הצליח לשמח את מי שדאג לו כלכך הרבה.

"כמה זמן זה אמור להיות בתנור?" הנער השטני שאל בזמן שליקק קצת מהתערובת של העוגה שהייתה על ידו. זה יצא די טעים, קצת יותר מידי קמח אבל...היי אוכל זה אוכל.
"כתוב שזה צריך להיות בתנור שעה, אנחנו יכולים בינתיים לשחק." והנה זה שוב, החיוך הארנבי המתוק של הנער שמזיז משהו בלב של הבוגר.
"מממ נשחק...תופסת?" טאהיונג הציע ושם את התבנית בתנור בטענה שג'ונגקוק יכול לקבל כוויה, הוא יכול להיפצע אבל...התנור לא דולק אפילו.
הוא הדליק אותו רק אחרי שהכניס את התבנית אז... "אתה תופס," ג'ונגקוק הכריז, ציחקק ומיהר לרוץ לסלון להתחמק ממנו. חיוך קטן עלה על שפתיו של הבוגר לפני שהוא רץ אחריו, בדרך מפיל כיסא שלא ראה מולו.

*******

"אנחנו בבית!" השניים צעקו כשנכנסו לדירה אחרי 3 ימים ונעצרו במקום. המקום היה מבולגן, הרהיטים הפוכים, המטבח נראה כאילו ערכו ניסוי שלא הצליח. באמצע כל הבלגן שכבו להם על הספה היחידה שנשארה במקום, טאהיונג, שלמרבה הפלא שני השוטרים זיהו, כל אחד מסיבות שונות, ועליו שוכב ג'ונגקוק. מיותר להגיד שהפיות של שניהם נפערו בהלם, אבל נאמג'ון...בגופו עבר רעד מוזר כשהבין שטאהיונג הוא בעצם אחד מאותם הנערים להם הוא הרביץ כשהיה שיכור.

באותו רגע ג'ימין וג'ין נכנסו לבית מצחקקים, עד שהם ראו את השניים.

כבר אמרנו שהולך להיות כיף, לא?

"ג'ימין!" שחור השיער קרא ומיהר למשוך אותו לחיבוק הדוק, לא שם לב בכלל למבט המבועת שלו שמקובע על הבחור הגבוה שמולו. "אידיוט אחד, הדאגת אותי! חשבתי שקרה לך משהו!" הדאגה שנשמעה בקולו של הבוגר העירה את הבלונדיני והוא מיהר לחבק בחזרה את האחר, מנסה להראות לו שהוא בסדר, אבל נאמג'ון עדיין הרתיע אותו.
"א..אני מצטער היונג, נגמרה לי הסוללה ולא היה לי מטען."

הצעקות של השוטר העירו את שני הנערים שהפנו את מבטם אל הדלת.
טאהיונג הסתכל רק על בן אדם אחד.

יאפ, מלחמת עולם שלישית.

"רגע, מה אתה עושה כאן? איך אתה יודע איפה אני גר? ומה אתה עושה עם ג'ין?" השאלות של יונגי היו רבות יותר מהתשובות המסובכות שיכל לקבל.
"אני מכיר את ג'ין היונג. הוא אותו אחד שאסף אותי מהתחנה אחרי שעצרתם אותי...הוא זה שאמרתי לך שתמיד עזר לי ושיש לו מאפייה, הוא גם זה שהסכים שטאהיונג יישאר אצלו."

"כן, ראיתי," כל המבטים הופנו אל שני הנערים אך טאהיונג לא נראה מרוצה. בלשון המעטה. המבט שלו היה מקובע על בן אדם אחד גבוה עם שיער בהיר, לפני שמישהו הבין מה קורה, טאהיונג כבר הפיל את נאמג'ון לרצפה והתחיל להטיח בו מכה אחרי מכה, נזכר תוך כדי בסיטואציה שבה הרגיש חסר אונים כשג'ימין ספג מכה ועוד אחת אחרי השניה בשביל שהוא יהיה בריא ושלם.
כל החודשים האלו שהבלונדיני שכב במזרן המאולתר בגלל אותו איש, כל התחושות של טאהיונג מאז מה שקרה התנקזו לאותו רגע. אותו רגע שהוא ייחל לו כלכך שיגיע, הוא התאמן כל יום למקרה שיגיע אותו בן אדם או אחד אחר יותר גרוע.
"טאהיונג לא!" ג'ימין היה הראשון שהתאושש וניסה לגרור בידו הבריאה את הצעיר מהשוטר המדמם, נאמג'ון לא ניסה לעשות כלום, לא להוריד אותו ממנו ולא להחזיר. הוא הרגיש כלכך אשם במשך כל הזמן הזה והוא מרגיש כאילו עכשיו זה הזמן שלו לקבל את מה שמגיע לו, מה שהיה אמור לקבל לפני הרבה זמן.
"זה..זה בסדר," השוטר הצליח להוציא מפיו לפני שטאהיונג נמשך ממנו אחורה על ידי יונגי שהתחיל להתעצבן וצעק "מה לעזאזל קורה כאן?!"
ושקט.
אף אחד לא רוצה להיות הראשון להסביר, במיוחד לא ג'ימין שקשור לכולם ולהכל.