good cop bad cop✔

part one

"ג'ימיני היונג! מה עם האוכל?!" טאהיונג לא הפסיק להתלונן למבוגר יותר, הוא גווע ברעב, הם חיו במרתף קטן שכלל רק ספה וכמה שמיכות שהספיקו להם ללילה, היו להם כמה מכשירים חשמליים אבל לא היה מה להכין איתם, בקושי היה להם אוכל, הם נאלצו לגנוב כל פעם ממקום אחר ולטאהיונג הצעיר שבחבורה היה נורא קשה עם זה. הוא היה רק בן 17, עדיין מתבגר, בעוד שג'ימין היה כבר בן 23 וטאהמין היה בן 24. לשני הבוגרים בחבורה לא היה קשה כמו לצעיר, הם ככה מגיל צעיר ולכן התרגלו לכך, אבל לטאהיונג שעדיין לא התרגל לסגנון חיים הדל הזה היה נורא קשה.

"טאהיונגי חכה בסבלנות, טאהמין יחזור בקרוב עם אוכל," ובליבו הוסיף 'אני מקווה'. הוא התיישב ליד הנער השטני וזה הניח עליו מיד את ראשו, טאהמין וג'ימין תמיד נהגו להשוות את הצעיר לחתלתול קטן, אחד שצריך תשומת לב וחיבוקים ואוכל 24/7, ג'ימין דאג לתשומת הלב ואילו טאהמין יצא כדי להשיג להם אוכל, הם היו סוג של הורים לטאהיונג אחרי שההורים האמיתיים שלו העיפו אותו מהבית ולא היה לו לאן ללכת.

בהתחלה כשטאהיונג שוטט ברחוב הקר לבד בגשם טאהמין ראה אותו ועלתה בו מחשבה לקחת לו כל מה שיכל, הוא נראה כאילו היה מבית טוב, הוא גם שיתף את ג'ימין במחשבה הזו אבל ג'ימין שידע לזהות צער ממרחק, ביטל את המחשבה הזו וניגש אליו, שאל אם הוא היה בסדר..

"היי, אתה בסדר?" הבלונדיני שאל והניח את ידו על הכתף של הנער העצוב, הוא רעד מקור. אומנם הבגדים שהיו עליו נראו מפוארים אבל לא היה עליו שום דבר חוץ מג'ינס צמוד וחולצה מכופתרת דקה שנרטבה תוך שניות. ג'ימין שם לב שהנער רועד מקור והניח שבתיק שסחב איתו אין משהו מחמם אחרת היה שם אותו, לכן הוריד מעליו את הסוודר שהיה עליו והלביש אותו על הנער, טאהמין התנגד לכך נחרצות, יודע כמה מהר ג'ימין נהיה חולה ובמיוחד במצב שלהם קשה להשיג תרופות, אבל לג'ימין לא היה אכפת הוא רק רצה לטפל בנער המסכן.

הם לקחו אותו למחבוא שלהם, מרתף נטוש לצד מנהרה שאף אחד לא עובר בה אף פעם, אולי כי הרסו את הכביש שבקצה שלה. לא עברו חמש דקות מאז נכנסו ל"בית" שלהם וג'ימין התעטש. טאהמין הביט בו, מאוכזב מכך שזנח את הבריאות שלו לטובת ילד שהוא בכלל לא מכיר אבל ג'ימין התעלם ממנו ופתח את הספה הנפתחת ושם מצעים ושמיכות. "תחליף בגדים ותלך לישון אוקיי? די קריר פה בלילות אז כדאי שתעשה את זה מהר." ג'ימין הציע וטאהיונג שירבב את שפתיו וחיבק את הבלונדיני, היה לו קשה להאמין שבן אדם כלכך טוב לב ואדיב כמו ג'ימין קיים, אז הוא מיהר לעשות מה שאמר, מבטיח לעצמו בלב שלא יעשה דבר שיקשה על השניים שקיבלו אותו לביתם הקטן והדל כשהמשפחה האמיתית שלו זרקה אותו לרחוב.

מיותר לציין שג'ימין חלה בשפעת, לא מפתיע מאחר והמערכת החיסונית שלו לא חזקה כמו שאר האנשים והוא גם הלך ברגל בגשם 24 מטרים עד לבית שלהם. "ג'ימין..." טאהמין החזיק את היד שלו וליטף את שיערו, הוא שנא לראות את החבר הכי טוב שלו במצב כזה, אבל הוא גם ידע שלא יכל לעצור אותו מלעזור לנער. "ג'ימיני אני לא יודע אם אני אצליח להשיג תרופה." המבוגר מבין השלושה יילל בייאוש,הוא לא רצה שהמצב של ג'ימין יחריף אבל כבר מכירים את הפרצוף שלו בבית המרקחת הקרוב, אם הוא יחזור לשם הם יקראו למשטרה והוא לא יוכל לדאוג לג'ימין.

"מממ בוקר טוב," טאהיונג מילמל והתיישב על הספה, ג'ימין היה זה שישן בין השניים, הוא ידע שטאהמין מרגיש משהו כלפי הנער וזו בהחלט לא אהבה, אז הוא החליט להיות זה שיישן בין שניהם, רק ליתר ביטחון שלא יחנוק אותו מתוך שינה או משהו כזה. "אג'ושי אתה בסדר?!" הנער נבהל מיד כשראה את הפנים של ג'ימין, חיוורות יותר משהיו אתמול וזיעה קרה מכסה את הפנים שלו.

"אייש...אתה רוצה למות? אני נראה לך בן 50 שתקרא לי אג'ושי? תקרא לי היונג." ג'ימין אמר והסתובב לצד השני, לא רוצה להראות לנער שהוא באמת חולה, הוא ידע שהנער יאשים את עצמו מאחר וטאהמין מעולה בלעשות רגשות אשם לאנשים מסוימים. "אתה צריך תרופה נכון? אני אלך לקנות לך!"

ברגע זה עיניו של טאהמין נדלקו.
"יש לך כסף?" הוא בחן את הנער והתעלם מג'ימין שלחץ את ידו, מסמן לו לא לעשות את זה. "אין לי כלכך הרבה אבל אני יכול לבקש שירשמו את זה על חשבון המשפחה שלי, מכירים אותי בבית מרקחת הקרוב."

וככה באמת היה, ג'ימין הבריא כמה ימים לאחר מכן והם לקחו כל מה שיכלו ורשמו על חשבון המשפחה של טאהיונג גם כחלק מהנקמה שלו אליהם וגם כי הם באמת היו צריכים דברים לבית שלהם.

אבל עכשיו המצב הוא חודשים רבים אחרי אותו היום ונגמר להם האוכל וגם הכסף שהיה לטאהיונג ולרשום הם לא יכלו יותר מפני שהמשפחה הבינה מה הוא עושה ואמרה לכולם לא לתת לו לרשום יותר, וזה אומר שטאהמין היה צריך לצאת להשיג אוכל.
"חזרתי!" המבוגר הודיע כשנכנס לבית עם שקית מלאה מצרכים יבשים, טאהיונג נאנח והבין שארוחת הערב הזו לא תהיה מיידית, יהיה צריך להכין אותה. "אל תדאג טאה-טאה אני אלך מיד להכין, זה יהיה מוכן תוך כמה דקות אוקיי?" הוא בעדינות נשק למצחו והלך למטבח להתחיל להרתיח מים בשביל האוכל. הוא נשך את שפתו, מנסה לשתוק תוך כדי שהכין את הנודלס ותיבל אותו, כמובן שטאהמין ראה את זה וניגש אליו, נעמד מאחוריו והניח את הסנטר שלו על כתפו של הצעיר יותר.

מה עכשיו ג'ימיני?" הוא שאל והביט בו מכין את האוכל, "אני רוצה לדעת מאיפה השגת את זה?" ג'ימין שאל והסתובב אליו, מסתכל עמוק אל תוך עיניו של המבוגר.

אנחה כבדה יצאה משפתיו של הבלונדיני כשהשני הניד את ראשו, נמאס לו כבר לגנוב, נמאס לו לחיות כמו בן אדם עלוב. עד עכשיו לא הייתה לו ברירה ולא היה לו אכפת אבל עכשיו טאה איתם, הם לא יכולים להרעיב את הילד המסכן, וזה היה הרגע שבו ג'ימין קיבל החלטה.

"אני מתכוון ללכת לחפש עבודה."
הוא ידע שזה לא אפשרי, מי יקבל אותו? בחור בן 23 בלי משפחה, בלי יציבות כלכלית, בלי כתובת מגורים, עם בגדים משומשים מידי, בלי ניסיון, בלי השכלה...מי ייקח סיכון כזה? אבל הוא העדיף שהאגו שלו יפגע מאשר לא לנסות בכלל. "ג'ימין, דיברנו על זה. אמרנו שאתה יורד מזה לעזאזל מה קרה?"

"מה קרה? מה שקרה זה שיש לך כאן ילד בגיל ההתבגרות, הוא עדיין לא סיים לגדול לעזאזל, צריך לדאוג לו. הוא לא צריך לעבור את מה שאנחנו עברנו טאהמיני היונג, אין סיבה שזה יקרה. אני לא ארעיב אותו כמו שאנחנו הורעבנו ימים שלמים. אני הולך לחפש עבודה וכאן נגמר הוויכוח הזה." וכל מה שטאהמין יכל לחשוב זה 'לעזאזל עם הילד הזה', למי הוא התכוון? אין לדעת.