סוד המלאכים הנופלים - Falling Angels

פרק 28

"ככה אתה מברך את אביך לשלום?" שאל אותו אדם אל עבר מורק והוא פלט נחרת צחוק "אבי מת ביום שבו בגד באימי" השיב מורק ורזיאל פנה אל קת'רין, מחווה בידו אליה ונושק לה "ביתי היקרה, פרי יצירתי, סוף כל סוף אני פוגש אותך" אמר וקולו רגוע, עדין וחיוכו גם כן "אתה המלאך הדגול?" שאלה מופתעת וליבה פועם בה בלחץ "כן אך בין יתר התארים אני אביך, אנא קראי לי רזיאל" השיב וראתה כי אינה דומה לו כלל וגם לא אל אימה, אלייזה.
כאילו קרא את המחשבות שלה הוא צחק "אינך דומה לנו כיוון שאת ייחודית, את יצירה שונה מכל שאר האבירים והגשמיים" אמר וגבותיה התכווצו "באיזה מובן?" שאלה והוא לקח אותה הצידה, מושיב אותה לצידו על הספסל "מורק הסביר לך בטח איך זה קורה אך אצלנו אלייזה, אימך תקועה בצורתה הגשמית בגלל יעודה ואין לה צורה ברורה ולי שאני גשמי בכל חלקיי ויותר מכך, אני בין הגשמיים ביותר" הסביר לה "קיבלת יופי משלך, ייחוד משלך" סיים וקת'רין השפילה את מבטה אל ידיה "ראיתי שקיבלת שריון בקרב" אמר אחרי כמה רגעים "מורק אמר שרק אבירים מקבלים" ענתה וקיוותה כי זה אמת.
רזיאל נשען אחורנית על הספסל וקת'רין הרימה את מבטה בזהירות רואה כי הוא מביט אל עבר כולם שהיו מרוצים מן הניצחון הראשון שהיה להם אחרי זמן רב "כן, זה אכן נכון. כל אביר מקבל שריון שמאפיין אותו אחרי הקרב הראשון שלו כי כשחייו באמת עומדים על הקצה הוא צריך להאמין בעצמו, לטעון בזה את רגשותיו וזה מה שאת עשית שם קת'רינה" הסביר וכחכח בגרונו "אלייזה מחזיקה מעמד ומצאתי פתרון אך הוא זמני כרגע" אמר והבינה שהוא מדבר על אימה, המגן "זה מעולה" אמרה בחיוך והוא הנהן "כרגע זה טוב אבל בגלל זה ייעודך שונה" ענה והמשיך "ייעודך כיורשת המגן שונה והתחלף, את האבירה השמינית והיחידה שהייתה אי פעם"

"מורק חכה!" קראה אליו ג'סיקה מרחוק, רצה אחריו בעודו הולך בעצבנות אל תוך המבנה החצי הרוס "זה החלק הטוב שאמרת? כי לי פחות!" אמר בכעס ונעצר, רואה אותה עוצרת ומתנשפת למולו "זה היה לפני המון שנים מורק, הוא התאהב ומותר לו אחרי אלפים של שנים להרגיש משהו" אמרה ג'סיקה ונאנחה, לוקחת את ידו בידיה "והוא כאן כדי לעזור לנו יחד עם המלאך וכאן כדי לתקן את היחסים שלכם" סיימה את דבריה "פתאום אכפת לו אחרי אלפי שנים מה איתי? אני צריך לחשוב על זה" אמר בקול רגוע יותר, פגוע והלך אל חדרו.

"מה זאת אומרת?" שאלה קת'רין כלא מבינה "תמיד היו רק שבעה מגנים, שבעה אבירים אך הגורל הטיל עלייך להיות השמינית והיחידה שהייתה אי פעם, אף פעם לא הייתה כמותך וכך גם כוחך" ענה רזיאל ועבר להביט עמוק אל תוך עיני הזית של קת'רין ביתו, רואה את בלבולה אך עם זאת שמחה צרופה "מה הכוח שלי?" שאלה בציפייה "נקמה. בגלל כל מה שחשת בקרב, השנאה והצורך להגן, הצורך לנקום במה שנעשה מאחיך הכוח הזה התיישב בגופך אך לא רק זה, את המגנה" השיב רזיאל וחייך חיוך דק "הקשת הזו אכן יכולה לשמש אותך אך נשקייך האמתיים הם אלו" המשיך ומשום מקום הוציא מגן עגול וזהוב עליו סימן האבירים באמצע ועיטורים אחרים מקשטים אותו ובתוכו חרב קצרה שניצבו מעוטר בדמויות שהיו נראות כמו אימה ורזיאל "זה מדהים..." מלמלה ורזיאל חייך מרוצה "אני מאחל לך בהצלחה בלימודיי הלחימה שלך כאן ואני אפקח על כך כמנהל ואביו של מורק העונה לשם אקסייבר הוא מומחה ללחימה ואני סומך עליו" אמר וקת'רין נדהמה משמו של אביו, שם ייחודי. רזיאל קם ממקומו ובא ללכת אך קת'רין עצרה בעדו וכחכחה בגרונה "אתה אוהב את מורק נכון? הוא האביר הטוב ביותר שלך" שאלה בתקווה ורזיאל צחק מעט "כן, כמובן. הוא שירת אותי נאמנה במשך אלפי שנים ולחם בגבורה" ענה לה וכיווץ את עיניו בחשד "למה?" שאל וקת'רין שיחקה באצבעותיה ובאה לשפוך את הכול, על כמה שהיא אוהבת אותו ורוצה לבקש את אישרו אך הפחד שרזיאל יתעצבן גבר עליה "ל-לא משנה" אמרה בחיוך "אני אלך לראות אם הדברים שלי בסדר" הודיעה והיה נראה כאילו ברחה משם. היא עלתה לקומת המגורים וחיפשה אחר חדרו של מורק, היא נזכרה איזה נסער היה כאשר ראה את אביו מגיע אך הסיטואציה לא אפשרה לה להישאר עמו.
"מורק?" שאלה כאשר דפקה בעדינות על דלת העץ הישנה, שמה את ידה על ידית הדלת ומורידה, מוצאת את עצמה מופתעת כאשר הדלת נפתחת "מורק?" שאלה שוב ונכנסת פנימה, סוגרת אחריה את דלת החדר "כאן" שמעה קריאה שקטה והלכה בעקבותיה, רואה אותו ישוב אל מול החלון הפתוח, מביט אל היער "אתה בסדר?" שאלה בחשש והתיישבה לצידו על הספה "כן, פשוט קשה לי לראות אותו" השיב באנחה עייפה והסב את מבטו אליה והיה נראה לה כי הכחול שבעיניו נעשה כהה יותר כמו הלילה ששרר בחוץ "איך היה המפגש הראשון שלך עם אביך?" שאל בחצי חיוך עקום וקת'רין הנהנה "הוא היה פחות מפחיד משחשבתי. תמיד חשבתי שהוא קר ואדיש בטח אך הוא היה נורא עדין ושקט, חייך הרבה והיה נחמד" השיבה וחיוך הופיעה על פניה "הוא גם אמר לי משהו חשוב נורא" אמרה בשקיקה ומורק הרים גבות "מה?" שאל והסתקרן "הוא אמר לי שייעודי שונה, שאני האבירה השמינית והיחידה שאי פעם הייתה" ענתה ומורק היה קפוא מהלם, הוא לא ידע באמת איך לעכל את זה וידע שאם דבר שכזה קרה משהו שונה הסדר העולם אצלם, הגורל לא משנה סתם בטח לא משנה את סדרי האבירים. קת'רין הבחינה בכך שהיה נראה קפוא ולא הגיב, מבטו לא באמת היה נתון בה אלא במחשבה שלו והמשיכה להסביר לו "הוא אמר שמצאו פתרון זמני למגן, אימי ובגלל זה בקרב שונה ייעודי וקיבלתי כוח משלי" הסבירה וראתה כי אכן היה קשוב לכל מילה שלה.
"מה הכוח שניתן לך?" שאל וקולו היה אדיש "הנקמה וההגנה" אמרה כפי שזכרה "זה לא ייתכן" מלמל וקם ממקומו, הולך מצד לצד "זה מה שרצית לא? מה שאנחנו רצינו" שאלה קת'רין ללא הבנה, דמעות חונקות את גרונה כיוון שקיוותה שישמח בשמחתה "הנקמה וההגנה?" שאל ומלמל לעצמו דברים שלא הבינה ולפתע גיחך, עוצר ומביט בה "קיבלת את הכוחות של האבירה הראשונה לשעבר" אמר ועיניה נפקחו לרווחה "אנחנו מתחרים קת'רינה"