סוד המלאכים הנופלים - Falling Angels

פרק 6

"מה זה משנה אם הייתה לי משפחה שלמדה כאן?" שאלה קת'רין ללא הבנה ומורק נאנח, מגרד בשיערו "בדרך כלל יש כאן שושלות, לא סתם מגיעים לכאן ילדים. בעיקרון המקום הזה לא באמת קיים" הסביר והיא פערה את עיניה "אין מצב, אתה מדבר שטויות" אמרה מבטלת את הסברו אך ידעה כי הדבר הגיוני אחרי מה שקורה בחייה.
"צריך לגלות אם באמת מישהו למד כאן שקשור אליי" אמרה לפתע לאחר מחשבה ארוכה ונראה כי מורק הופתע מכך כיוון שלפני רגע הכחישה את מה שאמר לה.
"יש לי דרך" חייך "אבל תצטרכי לסמוך עליי ולא לפחד" אמר וקם ממקומו "אשתדל" השיבה וקמה יחד איתו, אוספת את חפציה ומכניסה לתיק הצד השחור וחשבה כי אולי טעתה ביחסה אליו, אולי הרבה טועים בו בגלל מראהו. הם התהלכו במסדרון הארוך בשתיקה, רואים מידי פעם תלמיד עובר בזמן התארגנות או ריצה לחברו וקת'רין העבירה את מבטה על מורק, שיערו המסודר בגלים שחורים אחורנית, פניו המסותתות כמו פסל מושלם וחיוור. עיניו שנראו לה שחורות מאד בעבר נראות כרגע בהירות יותר, נדמה כי יש הבזק כחול בהן וריסיו הארוכות השחורות העלו בה קנאה מעטה כיוון שלעומתו נראתה בנאלית. לעומתו של מורק, קת'רין הייתה ג'ינג'ית לכיוון החום הכהה יותר, חיוורת ועיניה כחולות מעורבבות בירוק זית, פניה צרות ונמשים מועטים פזורים על לחייה, היא שנאה את הפוני שגזרה לעצמה כי חשבה שיהיה מגניב וכעת כל בוקר משקיעה בזמן ההסתרה שלו "הכל בסדר?" שאל לאחר שהרגיש כבר שהיא בוהה בו זמן רב מידי, רואה שהיא מתאוששת מהבועה שהייתה בה ומהנהנת בראשה במרץ "כן! כן! הכל מעולה" אמרה מניפה בידיה והדבר גרם לו לגחך, להוציא שמץ של חיוך קטן שחשף שיניים לבנות צחורות וישרות "לאן אנחנו הולכים?" שאלה קת'רין על מנת להעביר נושא "אני הולך להראות לך לאן נכנסים הלילה" השיב והם ירדו במדרגות שחשבה שיובילו למרתף חשוך אך להפתעתה היו דלתות של מעבדות רבות אך המשיכו במסדרון הצר לצד, רואה דלת כבדה שהיה עלייה מספר "701" ונראה כי מנעול הדלת חזק ולא ניתן לפריצה "אתה רציני? איך נכנס למקום הזה?" לחשה לאוזנו וחיוכו התרחב מעט "אל תדאגי, נפגש כאן בשתיים עשרה בלילה, זו השעה בה סוגרים הכל והמורים הולכים למגוריהם, גם המנהלת" אמר והצלצול של תחילת השיעור העיר אותה "שיט!" פלטה ובלי להוסיף מילה רצה לכיתת היסטוריה, מורק אחריה ובראשה מהדהד מה שאמר ומספר החדר אותו ראו.

למזלה של קת'רין נכנסה לכיתה בזמן וכולם מסתכלים עלייה, מתלחששים והיא התיישבה בצד, לצד החלון וג'ס יושב לפניה "בהצלחה" אמר לה בחיוך והיא החזירה לו חיוך ביישן. באותו הזמן נכנס מורק לכיתה גם הוא, מלווה התלחשויות ומבטים אך מצד הבנות נדמה כי היו מהופנטות ממנו ומבטם נפגש זה עם זו בעת שהתיישב מצד שמאל שלה. ג'ס פלט נחרת בוז וגלגל את עיניו "אני לא מבין למה כולן נמשכות לשמוק הזה" מלמל וחשב שמורק לא ישמע זאת אך שמע, מבטו קדימה ומתעלם "למה שמוק? נראה שפשוט סגור בעצמו" אמרה קת'רין להגנתו, יצא לה להכיר מישהו חברותי לדעתה.
בדיוק כשהיה נראה שג'ס שהיה מופתע בא להגיד משהו המורה נכנסה עם המבחנים בידה ושקט מוחלט נהיה בכיתה, אף אחד לא מצייץ ובצדק כיוון שאותה מורה מפחידה במראה שלה ולא רק בדיבורה. בלי לומר דבר החלה לחלק את המבחנים וקת'רין הביטה בה, אישה בשנות הארבעים לחייה ושיערה צבוע בירוק רעל וענייה כמעט צהובות כמו של חתולה, עורה חיוור ושפתיה צבועות באדום בוהק. עקביי נעליה השחורות היה הדבר היחידי שהרעיש בכיתה, שומעים כל צעד שלה וראתה אותה מניחה את דף הבחינה מולה וממשיכה הלאה אל מורק. מורק היה אדיש כמו תמיד, המורה חייכה אליו חיוך קטן מה הפתיע את קת'רין, שאותה מורה קשה ומפחידה מצליחה לעשות משהו כמו חיוך ועוד לעבר מורק וזה העלה בה שאלות, למה דווקא לו ? מה מיוחד בו?
קת'רין השקיעה בבחינה הראשונה שלא ולא רצתה להיכשל כאן, לשם שינוי רצתה להתחיל מחדש ולהצליח, לא לעשות שטויות בלימודיה ולאחר שהגישה את הבחינה חזרה לקחה את התיק שלה ויצאה החוצה שם כבר מורק היה וגם ג'ס והיה נראה כי היו באמצע ויכוח כלשהו, עומדים זה מול זה וגבותיהם מכווצות אך מורק היה נראה נינוח יותר כאילו הוא ניצח במערכה ולעומתו ג'ס היה עם אגרופים קמוצים.
"איך היה?" שאל מורק אל קת'רין בציפייה והיא כחכחה בגרונה "דיי טוב, זכרתי הכל" השיבה ושחררה את שיערה לפזור מן הקוקו שהעיק, הרגישה שעשתה אותו חזק מידי ושיערה הגלי התפרס עד למותניה בגלי נחושת ולפתע ג'ס תפס בידה של קת'רין במהירות, מושך אותה אחריו אך מהצד השני מורק תפס "דיברנו, לא יפה להפריע באמצע" אמר וקולו היה צלול ורגוע אך ג'ס היה נראה קפוץ, משחרר את ידה של קת'רין "מצטער" מלמל והיא הייתה מבולבלת מן הסיטואציה בה נתקלה בכלל, מהנהנת בשקט ומורק התקרב אליה.
התקרבותו של מורק הלחיצה אותה קצת, גרם לליבה להלום בה בחוזקה וכשהיה מרחק סנטימטרים ספורים ממנה סומק השתלט על לחייה "מה אתה –" באה להגיד והרגיש את ידו מושכת את סיכת השיער שהחזיקה את הפוני המקולל, מסדר אותו לצד ומגעו היה קריר על עור פניה החם.